19 May

דיברתי אתו על אבא שלו. נס גדול. עמד כאן, באותו דוכן, מכר דגים, ובום. לא נהרג, נפצע, אבל החלים. מה שלומו? בסדר. עובד. טוב, שבת שלום. אני מציב גם את הרגל השנייה על המדרגה הבאה, שהיא כבר השוק הסגור, וענן שחור מתגלגל אלינו מפתח השוק. מיד אחריו הגיע הבום. רצתי. עם העגלה, מלאה בקניות לשבת. רצתי, הקפצתי אותה בכל המדרגות על כל תכולתה. נערים ערבים ברחו לאותו כיוון, בעלי הבסטות, מעסיקיהם, מעודדים אותם להימלט קודם שתגיע המשטרה ותעצור אותם לחקירה.

הגעתי לקצה השוק, ביקשתי ממישהו לתת לי להתקשר לאשתי. התקשרתי, אמרתי שהכול בסדר אתי וחזרתי הביתה. לא דרך השוק, בדרכי עקיפין.

היה קשה. לא יכולת להיות בטוח כשאתה עולה לאוטובוס שגם תרד ממנו. אנשים הסתכלו על אחרים בעשרים עיניים, מחפשים חשודים, פוחדים. לא היה שבוע ללא פיגוע, לפעמים שניים בשבוע. קבענו שאת הקניות בשוק נעשה מוקדם בבוקר, לפני שאנשים מגיעים, כשהשוק עוד ריק. לא משתלם אז לעשות פיגוע.

כמה חודשים קודם לכן עברתי בשוק עם בני. הוא היה אז בן שלושה חודשים. פגשתי את אמי בדרך, דיברנו, נפרדנו והיא נכנסה למשרדים של קופת חולים מכבי. דחפתי את העגלה דרך השוק, יצאתי ממנו וחיכיתי ליד מעבר החצייה כשנשמעו הפיצוצים. חשבתי שהיו שלושה, היו שניים. כדי לוודא שאלו אכן בומים על-קוליים סובבתי את הראש לאחור ולמעלה וראיתי עמוד עשן עולה מן השוק. תפסתי את העגלה ורצתי הביתה. כמו, בדיוק כמו בסרטים. שקט. שקט מוחלט. הסירנות מתקרבות, של משטרה, של חבלנים, של מד"א, ואז הכול חוזר אל פעילות, אבל הייתי כבר רחוק, ליד הבית, ואחר כך בו עצמו.

שני מחבלים. אחד בקצה האחד של הסמטה, זה שבו עמדתי חודשים אחר כך כשדיברתי עם בנו של מוכר הדגים שעמד שם אז. הוא התפוצץ ראשון. השני חיכה לבוא כוחות ההצלה ופוצץ את עצמו בקצה השני של הסמטה, יוצר בכך הרג והרס גדולים אף יותר.

כשהלכנו לתפילה ביום שישי שלמחרת דרך השוק ראינו שם פינות זיכרון מאולתרות לנרצחים, עם נרות זיכרון ושמות.

ניסינו להתנהל בזהירות. ההיגיון שלנו עבד נכון: בימי שישי בבוקר לא היתה סכנה. אבל לפעמים דברים משתבשים. באותו יום שישי בבוקר שבו דיברתי עם בן מוכר הדגים, המחבלים היו בדרך לפיגוע. מטען החבלה התפוצץ להם במכונית, סמוך לפתח השוק, ומעט נפגעו. דומני ששני המחבלים נהרגו, ונפצעו כמה עוברי אורח. זה היה כדור העשן שנע לעברי.

בני שהיה אז בן שלושה חודשים הוא היום בן תשע עשרה. גם אני התבגרתי. והאירועים נעים על גבי לוח הזמן. הזז קצת לכאן או קצת לשם, ומה?

אם הייתי נשאר עוד קצת לפטפט עם אמי לפני שנכנסתי לשוק.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.