בני הגדול הביא את רד הוט צ'ילי פפרס הביתה. הם בני גילי. כשהייתי נער ואחר כך לא האזנתי להם. הייתי דוס. עכשיו הם פתאום נכחו. הבן הקטן שלי, שהיה אז בן ארבע, בכל פעם ששמע שיר שלהם בוקע מהיוטיוב רץ אל המחשב, צעק פוניקיישן ודרש שינגנו את זה שוב. ושוב. הוא זיהה גם את השירים האחרים שלהם, וקרא גם להם פוניקיישן.
חובת הגיוס הגיעה, והבן הגדול עזב. אבל רד הוט צ'ילי פפרז הגיעו. לארץ. וגם הבן השלישי שלנו נדבר בחיידק. התקשרתי לאשתי: יש עוד כרטיסים. לקנות לו כרטיס? רק אם גם אתה בא, היא ענתה. נאנקתי. זה היה יקר. קניתי.
אמרתי לו בבוקר שאני אבוא לאסוף אותו מהישיבה היום. סבא צריך אותו. הוא מלמל הסכמה.
הגעתי אליו עם המכונית אחר הצהריים. אמרתי לו, אתה יודע לאן אנחנו נוסעים? לאן? הוא שאל, להופעה של רד הוט. "יש!" הוא צעק.
נסענו. החנינו רחוק, ליד תחנת הרכבת, והמשכנו לפארק הירקון באוטובוס. שנים כבר לא הייתי במופע רוק. האחרון שהייתי בו היה של שלום חנוך כשהוציא את האלבום שלו "משיח", בבריכת הסולטן. הלכתי עם אחי. היה נהדר. נורא נהנינו. כן, הייתי גם בהופעה של אריאל זילבר, בתיאטרון ירושלים. שום דבר. חבל על הכסף.
אז נהרנו יחד עם האנשים. התברברנו עד שמצאנו את הקופות, עמדנו בתור, משכנו את הכרטיסים שהזמנתי באינטרנט ויצאנו אל הכניסות. מישהו בדרך התחיל לשיר "standing in line to see the show tonight". המון אנשים. המון. נכנסנו ונעמדנו במקום גבוה יחסית. לאט לאט התמלא. אמרתי לבן שלי: אתה רואה? רואה כמה אנשים מגיעים? תחשוב לפני הרבה שנים, כשהיו מגיעים למקדש. איזה מעמד. כמה המונים.
זה התחיל. לא הכרתי את השירים. רק כמה. את הלהיטים. בקושי ראינו משהו, ושנינו גבוהים. אבל ראינו, ושמענו. שמעתי את נהרות הכבישים של ארצות הברית. שמעתי את העירוניות שרה. שמעתי את המאסות של האנשים. השירים התחלפו. לא היה מגובש. לפעמים אני בפנים, לפעמים רואה את עצמי ואת כולנו מבחוץ. שואל את עצמי אם אני נהנה או לא, מחליף דיבורים עם הבן שלי. התחילו לנגן את By The Way. רחש עבר בקהל. נדלק. נכנסנו פנימה. אמרתי, זהו. הגיעו לשיא, עכשיו ירד, שוב שירים שלא אכיר, ואז, מייד אחר כך, צמוד ל-By The Way, Californication. עבר כזה חשמל בקהל. שמעת את האנשים צועקים. הם פתחו את השיר עם פתיח חדש, לא מוכר, וכשהם עבור לאקורדים המוכרים והקהל זיהה, וואו.
יצאנו משם מלאים לגמרי. הלכנו מלאי אנרגיה אל המכונית. ברגל. לא לקחנו אוטובוס. הם היו מלאים. היה אמצע הלילה, והיינו מלאי חיים.
למחרת, כשבני הגיע מאוחר לישיבה, שאל אותו חבר אם הוא היה בהופעה. הבן שלי אמר שכן. "ידעתי", הוא צעק. "ידעתי, ברגע שראיתי אותך מאחר". הוא סיפר להם הכול. אמרו לו שאני גבר. כן. אני.