20 Oct

בישיבת הכותל היה בחור בשם עלי. הוא ניקה את הפנימיות בעיקר. דיברתי איתו פעם בהפסקת צהריים. הוא הסביר לי שהרבה ערבים נוסעים לערב הסעודית כדי לעבוד שם. "למה לא אתה?" שאלתי. והוא הסביר למה לא. ניסיתי לשכנע אותו אולי כן, אבל הוא חשב שלא, ואחר כך סיימנו לדבר. אֵלִי ניגש אלי אחר כך: "גם לא הצלחת לשכנע אותו לעזוב וגם הרסת לי את השינה?" התנצלתי.
עברו שנים, התחתנתי וגרתי בירושלים, במקור ברוך. התברר שגם עלי התקדם בחיים. כעת הוא היה חלק מהצוות של משאית הזבל של עיריית ירושלים שעבדה באזור מגורי. ראיתי אותו ונופפתי לו בידי לשלום. הוא ירד מהמשאית ודיבר איתי. "מה נשמע עלי? אתה עובד עכשיו בעיריית ירושלים?" "כן." "יופי. מרוצה?" "האמת, לא כל כך." "למה?" וכאן הוא התחיל להסביר. הוא תושב אבל לא אזרח מלא. "יענו משלם ביטוח לאומי, אבל לא מקבל. וגם לא רופא." מה זאת אומרת לא רופא? "כשאני חולה אני הולך לרופא ברטי. אחר כך בעבודה לא מקבלים את הסיק שלו. מורידים יום חופש." "לא מקבלים את הסיקים שלו?" "לא." "אז אתה משלם לו פרטי?" "כן, משלם ברטי." חשבתי. אמרתי, "תראה עלי," הוא קטע אותי, "אבל למה יושוע אתה קורא לי עלי? עבד השם שלי." "עבד?" "כן, עבד," עיניו אורו. התנצלתי. אחר כך אמרתי לו שאפנה לאגודה לזכויות האזרח, שיעזרו לו. "פנית לבית משפט?" "כן, אבל מה, יש לי עורך דין, ערבי, והוא יושן. כל הזמן יושן בבית משבט ולא אומר כלום. רק לוקח כסף."
התקשרתי למחרת לאגודה לזכויות האזרח. כן, הם מכירים את המצב הזה, אבל לא, הם לא יכולים לעזור. אם היה מתחיל את ההליך המשפטי איתם היה בסדר. יש להם כלל שהם לא מתערבים כשיש כבר הליך משפטי. אבל הוא עלול להפסיד במשפט, אמרתי. יפסיד במשפט, ואז יפנה אלינו ונערער בשבילו.

פגשתי אותו שוב ואמרתי לו. הוא סיפר לי שהוא עבר מעזרייה, אולי אבו דיס, לסילואן, כדי שכשיבואו לבדוק אותו ממשרד הפנים יראו שהוא גר בשטח של ירושלים. לא בחוץ. ויש להם, למשרד הפנים, ערבי שעובד אצלם ובודק, והוא לא ערבי, הוא כלב של ערבים. אתה יודע מה זה כלב של ערבים?

בעל הבית בסילואן, שם הוא שוכר דירה בקומת המרתף, מחייב אותו בתשלום המים לכל הבית. יודע שהוא חייב לגור שם.

לקחתי את מספר הטלפון שלו וניסיתי לברר מה אוכל לעשות. פניתי לגדעון לוי, מהארץ. אז, אמצע-סוף שנות התשעים, הוא כבר נודע בטורים שלו. הוא ענה לטלפון ואמר שהוא מכיר את הבעיה. שכבר כתב עליה כמה פעמים. יש כמה עשרות אלפי ערבים שהם תושבים אבל לא אזרחים, והם נדפקים בגלל זה. שאכתוב מכתב להארץ, אולי יפרסמו. כתבתי. לא פרסמו.
לא זוכר בדיוק איך הכול התפתח, אבל בשלב מסוים עבד תפס אותי ואמר לי שיש דיון שהוא לא יכול להשתתף בו. אשתו תהיה שם, אבל העברית שלה לא טובה. אוכל לבוא? אמרתי כן, אבל אז נזכרתי שלא אוכל. התחלתי לחפש מישהו אחר. פניתי לעורך הדין שלי, תושב פסגות. הוא לא יכול, אבל אולי אפנה ל'בצלם'. 'בצלם' מטפלים במקרים כאלו? כן, הוא אמר. נסה. ניסיתי. התקשרתי אליהם והפנו אותי לתחקירן. לא זוכר את שמו. אולי זה היה אפילו באסם עיד. כן, אמר שיעזור, ואז יצאתי למילואים. בינתיים עבד חזר לעזרייה. די. נמאס מסילואן.
כשחזרתי מהמילואים התקשרתי לתחקירן של 'בצלם'. הוא אמר שהיתה פגישה, ואשתו של עבד באמת היתה שם, אבל מהנקודה הזאת ואילך לא הצלחתי להבין מה קרה. בסוף פגשתי את עבד שוב. זהו, הכול בסדר. הכול בסדר? כן. הסתדר. מה? איך?

אז הוא אמר, היה פקיד במשרד הפנים, יהודי, שהחליט לקחת את העניינים לידיים. הוא בדק, בא לבקר, דיבר עם עבד, וסידר הכול. הכול? אתה אזרח מלא עכשיו? כן, הוא אמר. עם תעודת זהות כחולה. וביטוח לאומי וכל זה? כן, עבד אמר. הכול. וואו. כן. כן.
הוא נראה מרוצה מאוד. עלה לאוטו זבל של העירייה והפליג לו לדרכו.
עוד תמונה אחת יש לי שלו: עבד נוסע במכונית, עכשיו היה לו כנראה כבר כסף לקנות אחת, משומשת מאוד כמובן. הוא נסע לקראת הצומת של רחובות רש"י והטורים. בתוך המכונית חברים ערבים שלו, בחוץ מסתובבים חרדים, ועבד מנופף לי בידו, מחייך, מרוצה מאוד, נוסע אל עבר השקיעה.

והדברים אמת.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.