ביום שישי הגענו לדינגל. אצבע יבשה בתוך הים. הסתובבנו. חנות שבה מסכים שמקרינים מרוצי סוסים. היו שם שני מהמרים. אולי אחד. ראינו חתונה בכנסייה שהוקדשה למריה. עברנו עם המכונית ליד הים. גדר שנמצאת בקצה צוק. רחוק למטה הים. סוער. שחף עמד על הגדר, בגובה חלון המכונית שלנו, ודיבר אתנו. בדרך לשם ראינו, כמו בכל אירלנד, באמצע כר דשא ענקי או על מורדות גבעה, בית. לא מחובר לכלום. אולי שני בתים. לא ישנים. לא מאבן ולא מכוסים מטפסים או טחב. בתים חדשים לגמרי. היינו חייבים למצוא מקום לשבת. או שהיה יקר, או שלא היה. בסוף מצאנו, בקצה העיירה. בית שכל חדר בו הושכר למישהו אחר. בעלת הבית גרה עם בעלה ובתה למטה, באחד החדרים. מדכא לחיות ככה. לגדול ככה. אבל היה זול יחסית. לנו. עשינו קבלת שבת על החוף. היה בבית הזה בחור גרמני. נמצא בשנת התנדבות באירלנד, עוזר בבית ספר לחינוך מיוחד. אינך יודע שבת או לא. בשבילי היה. והסוּפר היה פתוח. הסתובבתי. נקניקיות דם במארזי ניילון, כמו נקניקיות רגילות. נגעתי בדברים. נכנסתי ויצאתי. הכנסייה היתה פתוחה. נכנסתי. יצאתי. הסתובבנו בחצר, ומישהו אמר לנו: "שלום. ישראל." דיברנו אתו. אני חושב שזה היה הכומר. אמצע בזמן. אי אפשר לנסוע. רק להיות במקום. היה יום יפה מאוד. שמש נעימה. אתה יודע שהזמן יזוז ואתה תחזור בקרוב הביתה, וכל הכסף הזה שהושקע בנסיעה, בטיסה, בלינה, ואתה לא יכול לזוז. רק להיות שם, לראות, לחזור לאכסניה ולנוח ואחר כך שוב לצאת.
אחר הצהריים עשיתי לאשתי הפתעה. לקחתי אותה בלי לומר לאן. השלט אמר לה: ספרייה עירונית. נכנסנו, וספרים מכל עבר. היא היתה מאושרת. הסתובבתי לי, ולפני שמצאתי לעצמי משהו היא תחבה לי ליד ביוגרפיה של ג'ורג' אורוול. התיישבתי על הרצפה שם והתחלתי לקרוא. הכול היה רגוע מסביב. איש לא ביקש ממני דבר ולא ציפה ממני. אני שם, והספר, ללא אוכל וללא ניגון, תוך של סעודה שלישית עם אריק בלייר.
אחרי זמן יצאנו, והשבת התחילה להתלבט החוצה, אל החובה להמשיך לטייל.