באיזשהו שלב הבריקה אצלי המחשבה, אולי התובנה, שבדיוק כמו המעבר בין ימי הביניים לעת החדשה כך קרה אז, בימי הבית השני. גם הם היו מעבר מתפיסה אחת לאחרת. מפרדיגמה אחת לאחרת. ושחורבן הבית קשור למעבר הזה.
אם אכן כך, כי אז החורבן לא היה קשור לשום חטא. לא זו בלבד, אלא שאנחנו נמצאים במציאות אחרת, חדשה, שלא הייתה צפויה בתורה.
נעורי עברו עלי תוך האזנה לדוקטרינה של הרב קוק. תוך מחשבות עליו כעל מי שפענח את המציאות הזו, החדשה, שבה אנחנו. והנה יכול להיות שכל זה בגלל מגיע מהצד. שהמערכת שגתה. שלא היה צריך גאולה מחטא, משום שזה לא היה כלל. וגלות? האם הרומאים הגלו אותנו? לא. לא זה היה הגורם לכך שבמשך שנים רבות לא היינו בארצנו.
הכול הסתחרר לי.
חמי נדנד לי ארוכות לחזור לאוניברסיטה. לא סיימתי את התואר הראשון. התחלתי ללמוד היסטוריה כללית, אבל לא המשכתי. אבל בשביל מה? פניתי ללמוד צילום, קולנוע, בשביל מה האוניברסיטה. מספיק שנים הייתי בישיבה.
אמרתי לו, כשאני ארצה, אני אחזור לאוניברסיטה. כשיהיה לי מה ללמוד. ועכשיו היה לי.
חזרתי אל הלימודים, השלמתי את התואר הראשון, המשכתי לתואר השני וכעת אני בשלישי.
אבי ניצול שואה. כך גם אביו שלו ואימו. כך גם אחותו, דודתי. והכול טעון שאלות ושאלות שכנגד. למה, מה כבר עשינו, איפה נרשם כזה עונש כבד לנו, ולמה עכשיו? ולמה נענשו דווקא אלו שכן שמרו מצוות? למה לא הכופרים שעזבו לאמריקה? למה לא הכופרים שעזבו לארץ ישראל, לפלשתינה?
פתאום הכול קיבל הנהרה: אין כאן חטא כי לא היה מלכתחילה כלל חטא. הציונות המעשית, זו שאמרה שצריך לאחוז במקל הנדודים ולחזור אל הארץ, בלי אידיאולוגיות גדולות אלא כמעשה, צדקה. במשך שנים רבות לא יכולנו לחזור לארצנו, ועכשיו הדבר התאפשר. כן, גם בזכות אותם ציונים מעשיים, כך שבמקצת זהו טיעון מעגלי, אבל הנה, אפשר.
הדתיות הנפרזת של התחנונים לקב"ה שיציל אותנו, התקוות לגאולה פנטסטית, לעולם אחר, למשיח, כל הדברים האלה, שהציונים החילונים טענו נגדם, כן, הם צדקו.
אבל מה עם כל מה שלמדתי בישיבה? מה עם כל מה שנטען בכל הספרים האלה? מה עם כל הידע שנטען שם, כל המחשבות וההיפעלויות והמחשבות החוזרות, והתנועות הנפשיות, והקרבה לאלוהים והריחוק ממנו, מה על כל אלו?
היה צריך למצוא להם מקום, שאני עדיין מחפש.