את החברים מצאנו מעבר לנהר. זה הנהר החוצה את מרכז ירושלים בין הצד החרדי ללא חרדי. רחוב יפו. בשבתות התקיים במרכז הקהילתי בנחלאות מניין. איך נודע לנו עליו לא זוכר, אבל מצאנו שם אנשים. בעיקר חוצניקים. נאמר, אמריקאים וצרפתים. שבת אחת כשבאתי ראיתי בירכתי האולם ששימש לבית הכנסת שני גברים זה לצד זה, אחד לבן והשני שחור, יפים כפסלים. שניהם נראו כמייצגים את היפה בכל צבע. באמת. ולשמחתי, לא היו סנובים. בכלל. נחמדים מאוד. השחור למד פילוסופיה, והלבן בעיקר חיפש את עצמו. הוא כבר למד פילוסופיה, אני חושב, בצרפת, וגם שיחק בקומדי פרנסז. עכשיו הוא היה בארץ עם אשתו, דומני שכבר נולדה אז בתם הראשונה. הוא עבד ברשות השידור, בתוכניות בצרפתית. השחור היה באמצע תהליך גיור כמדומני, והייתה לו חברה. כבר הייתה לה הבת ממנו אז? אולי עוד לא, אולי הייתה בהריון. די מהר נוצרו לנו קשרים עם הזוג הצרפתי. הזמנו אותם אלינו, והם אותנו אליהם. באנו. גרו בדירה שכורה בנחלאות, קומה עליונה. הבעל סידר את החללים מחדש עם קירות מקרטון. מאוד נחמד. בשלב מסוים בא לבקר אצלם אביו, שופט בבית משפט עליון בצרפת. דומה שמצב הדירה לא העכיר את רוחו. ראיתי אותו טובל באמבטיה, שהייתה באחד החדרים האלה. קירות קרטון או לא אני כבר לא זוכר. הוא שכב שם באמבט, הוגה.
לא תמיד התפללנו שם. הקהילה לא החזיקה מעמד לאורך ימים. אבל נותרו לנו חברויות עמוקות. היו לנו חברים שבננו הקיא על הספה החדשה שלהם. דומני זה היה בליל ראש השנה. כמה שנים אחר כך הספה נדדה אלינו. הם קנו אחרת.
מדי פעם התפללתי בשטיבל של חסידי זידיטשוב. הוא שכן לא רחוק מאיתנו, בפינת רש"י ותחכמוני אם אני זוכר נכון. התפלל שם מישהו שנהנה לדבר איתי. נראה שהוא מחפש קשר עם מישהו אחר. בשבתות בבוקר נהגנו לעמוד שם ברחוב רש"י אחרי התפילה ולפטפט. שבתות חורף מלאות שמש של ירושלים. הוא אמר לי פעם: "חז"ל מספרים על הכוהנים, שכשהבית נשרף הם זרקו את המפתחות שלו לשמיים וקפצו לאש. יצאה יד מן השמיים ונטלה את המפתחות.
"אז מה זה העניין הזה של זריקת המפתחות?" הוא שאל. וענה: "הכוהנים הבינו שהם נכשלו. שהם היו צריכים להתעדכן. שהם היו צריכים לדעת לוותר, להשתנות. והם לא עשו את זה. אז הם זרקו את המפתחות לשמיים כדי להגיד, אנחנו נכשלנו בשמירה. קחו אותם אתם."
הוא אמר, "בדורות האחרונים, הרבנים הם שנכשלו. אבל הם לא מוותרים על המפתחות." פגשתי אותו אחר כך כמה פעמים. הוא עבד באגודת ישראל, ואחר כך נדד הלאה.
אבל לבן הגדול שלי לא היה טוב שם. הוא משך אותי בבגד, חיפש בית כנסת אחר. איזה? שהוא יבין מה הם אומרים. אה. כל החלומות שלי על בית כנסת חסידי. הוא היה צריך בית כנסת של מזרוחניקים. אז נדדתי הלאה עד שמצאתי. בכיכר העירייה פעל בית כנסת לזכר שמואל מאיר, שהיה פעיל של המפד"ל בעירייה ומת בגיל צעיר. התקיים שם גם מניין בשבת. התורם שתרם את בית הכנסת דאג שיהיה שם מניין כל שבת, קרי, שילם לאברכים ולבחורים כדי שיבואו להתפלל. אברכים ובחורים מישיבת הכותל. וחוץ מזה הגיעו עוד. וחוץ מזה היה גם קידוש בכל שבת, שהתורם מימן. וזה היה קידוש באמת. עם המון דברים טובים. אז הייתה לבן שלי סיבה טובה לרצות להגיע. והוא עזר כל פעם לגבאי לסדר את הקידוש, והתחבב עליו מאוד.
אחרי כל זה נהגנו לחזור ביחד הביתה, מהלך לא קצר. אני לפנים, מדבר עם עצמי, ובני מאחור, מדבר עם עצמו, עד שהגענו כל ארבעתנו הביתה.