12 Jul

אני לא כועס על אלוהים על שיש לי בן פגוע. זה ככה. האדם הוא מכונה מורכבת באופן שאי אפשר להבין. אי אפשר להמשיג. מערכות על מערכות מתוחכמות תחכום שהוא הרבה פעמים מעבר להבנתנו. אז לפעמים משהו נדפק. ואנחנו כאן כדי לבדוק מה נדפק ואיך אפשר לתקן. ויש לנו השכל בשביל זה וגם הניסיון והמחשבה. זו סטטיסטיקה, ולפעמים היא פוגעת בך. מה לעשות.

עם אלוהים אני לא יכול לדבר בגלל השואה. כן, כסף קטן. כולם כבר דיברו על זה. נכון. ויש בי כל כך הרבה כעס, שאני לא יכול לדבר איתו. לא בתפילות הרגילות. הן יוצאות ממני כמצוות אנשים מלומדה. בדרך כלל. לא אהבה רבה ולא אהבת עולם ולא ריחמתנו ולא כל אלה. "ונקה לא ינקה. נושא עוון אבות על בנים ועל שילשים לשונאי." הקטע שאנחנו תמיד משמיטים כשאנחנו אומרים את י"ג מידות.

דיברתי על זה עם בת דודה שלי. היא אמרה לי, "גם אני במשך שנים לא יכולתי. דווקא הדברים הקשים שעברתי בחיים," והיא עברה הרבה, "החזירו לי את התפילה. פרדוקסלי, ככה קרה."

אז כמובן, אם אתה כועס עליו משמע הוא קיים. משמע אתה חושב שהוא קיים. ומה זה עוזר? אני כבר לא ילד בני עקיבא שמתווכח אם אלוהים קיים או לא, עם עצמו או עם אחרים או עם אחרים בינו לבין עצמו.

אני רואה את הכוכבים, את העולם שמסביב, ואלוהים לא שם. יש את הרגע הבא ואת זה שאחריו ואין בו כלום זולת מה שיש. טלסקופ החלל סוקר עוד כוכב ועוד כוכב ועוד מערכת כוכבים ועוד גלקסיה, וזה מה שיש שם. זה כל מה שיש שם. אבל הלב שלי כואב. כואב כדי התפרקות.

היא כמו קתדרלה של פעם, התפילה. הפיוטים והנוסח הקבוע והחזרה שלוש פעמים ביום, והמוזיקה, הימים הנוראים. קתדרלה עם התהודה הענקית שלה, שאנחנו חוזרים ומשננים וגורסים ומוציאים מבין שפתותינו בלי לשמוע.

היו לי התגלויות. והיו לי מתיקויות. הייתה פעם שהיה לי קשה לפסוע את שלוש הפסיעות לאחור בסוף התפילה ולזכור איך מדברים בשפת אדם. התפילה? היא הייתה בעברית, כמובן, הרי היא בעברית, אבל זו שדיברתי והתפללתי בה בזמן השמונה עשרה נטלה אותי אל עולם אחר, שמעבר לדיבור, וכשפסעתי לאחור ניטלתי מהעולם ההוא.

ראיתי פעם בחורה מתפללת תפילת עמידה של ליל שבת בעזרת נשים שהתארגנה מחוץ לבית הכנסת משום שהיה כל כך מלא. פניה היו מלאים אור.

תפילות ערבית בטירונות אחרי שנכנסתי כבר לשק השינה ונזכרתי פתאום ששכחתי להתפלל. ואני גורר את עצמי בשיניי החוצה, מתלבש ומתפלל. תפילה סמרטוט. פה מילה, שם אחרת, מתחברות אף שאינן ברצף בסידור. ואחר כך, בחזרה, בשק שינה, חום גדול בפנים. אור שאינני מוצא בדרך כלל.

ואלה מעבר לאופק ואינני מושיט יד כדי לנגוע. גם לא כדי לתפוס בעלות או כדי ללמוד איך היום. ולא בגלל הבן שלי, ככה נראה לי.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.