אז מה השם שלך? שאל אותו מעסיקו לעתיד, יהודי. יענקל'ה פוירשטיין. זה לא שֵם, הוא ענה. דוד של אשתי חשב. יענקל'ה זה יעקב, ויקוב זה שם לגיטימי ברומנית. "יקוב", הוא אמר. "יקוב זה שם טוב. שם משפחה?" הוא חשב שוב. מה השם הראשון שמופיע? אדם. אדם הראשון. "אדם." "יקוב אדם. מצוין." כך הוא מונה סגן מנהל בית הספר לדיפלומטים של רומניה אחרי המלחמה.
בית הספר מוקם באחד מארמונות מלכי רומניה. יעקב פשפש שם וחיפש, ומצא יומנים של המלך, כתובים בכת בידו, במחברות. זה היה מלך מבית ההונצולרן, גרמני.
הדיפלומטים לעתיד נבחרו מן המעמד הנכון, הפרולטריון. ובכן, כולם היו בני איכרים שלא ראו דבר מימיהם. כשהגיעו לבית הספר לדיפלומטים נדהמו ממראה נייר הטואלט. מעולם לא הורגלו בזה. כל נייר הטואלט שם נבזז.
דוד של אשתי סיפר לי שכשאחד מבוגריהם, שמונה לשגריר באיטליה, השתתף במסיבה שם, באיטליה, הוא עישן סיגריה ואיפר על הרצפה. משרת רדף אחריו עם מאפרה יפהפייה עשויה זכוכית. אחרי כמה פעמים כאלה התלונן השגריר: רוצים שאני אאפר בכזה דבר יפה? מה הוא משגע אותי?
זו הייתה ההזדמנות של יעקב פוירשטיין לחיים. הוא נשלח בידי הרוסים לשם, לרומניה, כחלק מצוות המשא ומתן עם ממשלת רומניה מטעם המשטר הבולשביקי של רוסיה. רומניה הלוא כרתה ברית עם היטלר במהלך המלחמה. אומנם לקראת סופה היא עברה צד, אל בנות הברית, אבל בכל זאת, חייליה תקפו את הרוסים על אדמת רוסיה כחלק מהצבא הגרמני. רומניה הייתה חייבת אפוא פיצויים לרוסיה. תפקידו של יעקב פוירשטיין במשלחת היה לצנזר את הסרטים הרומניים כדי שיתאימו לחזון הסוציאליסטי. הוא עשה זאת, ובעיקר צנזר את החומר האנטישמי. למה שיישאר? אחוות עמים.
ואחרי שנגמר התפקיד? לחזור לרוסיה לא כדאי. מי שחוזר לרוסיה הולך לגולאג. מי שטעם את הטעם של חוץ לארץ הוא פוטנציאל לסכנה. ולא מסתכנים. יעקב ישב בשגרירות של רוסיה ברומניה כשנכנס וישינסקי, הלוא הוא שר המשפטים של סטלין, שאישר הוצאת אנשים להורג ללא הליך משפטי. איש מנוול. מפחיד.
אבל גם אנה פאוקר עברה שם. ויעקב הכיר אותה. היא הייתה יהודייה. יעקב נפגש איתה עוד קודם, בפעילות משותפת בקומינטרן. כמוהו גם היא הייתה ילידת רומניה שהגיעה לרוסיה במהלך המלחמה. יעקב עבד בקומינטרן, משם נשלח למחנה שבויים לחינוך מחדש. היו שבויים רומנים רבים במהלך המלחמה. בעיקר אחרי שהרוסים שברו את הכוחות הגרמניים שכיתרו את סטלינגרד. הגרמנים השתמשו בחיילים הרומנים כבשר תותחים, והם נותרו ללא ציוד וללא סוסים. הם היו הראשונים שנפלו, ומי שנותר בחיים נשלח למחנה השבויים. במחנה שבויים סובייטי לא משאירים שבויים כפי שהם. איליה ארנבורג, כך אמר לי דוד אשתי, אמר פעם שאת הרומנים לא צריכים חינוך מחדש. הם צריכים חינוך. ואת החינוך הזה נתן להם יעקב פוירשטיין. הוא לימד אותם שהאנטישמיות היא מחלה, שיהודים טובים ושצריך לעזור להם. אף רוסי במחנה הזה לא הבין רומנית, ויעקב יכול להגיד מה שרצה. הוא הביא למחנה הזה גם את אחותו, שידעה גרמנית והייתה אז ברוסיה. היא חקרה את השבויים הגרמנים והייתה בין הראשונים ששמעו מכלי ראשון על הפשעים שהם עשו נגד היהודים.
אנה פאוקר עברה שם אפוא, בשגרירות, ויעקב פנה אליה וביקש שתעזור לו למצוא תפקיד במערכת הרומנית. היא הבינה היטב ממה הוא פוחד והבטיחה לעזור. כך הגיע לבית הספר לדיפלומטים. היה אז קושי: הרוסים חיסלו את האינטליגנציה הרומנית. האינטליגנציה היא סכנה. כך שלא היו פרופסורים שילמדו את הפרולטריון הנבער. יעקב פוירשטיין מעולם לא סיים יותר מבית ספר עממי, אבל הוא היה אדם מוכשר, והוא למד. בהמשך הפך להיות ראש בית הספר לדיפלומטים.
אחר כך הוא התקדם עוד במשרד החוץ. אבל לא לעולם חוסן. אחרי שהיהודים תרמו את תרומתם להקמת המערכת הקומוניסטית עלו גויים שביקשו להיפטר מהם. אחוות עמים. כך סולקו אנה פאוקר ועוד, וכך נחשד גם יעקב פוירשטיין בחשדות שונים. הוא קרס באיזשהו שלב, קרס בפועל על המדרכה בעת שהלך בדרכו. אנגינה פקטוריס. זהו שהוסף לו כעת. בסופו של דבר הוא עבר טיהור. אבל הלקח נלמד. מדינת ישראל כבר הייתה, והוא יכול לקלוט כעת שידורים מארץ ישראל. נהג לשבת לבד מול הרדיו ולשמוע מה שקלט. שידורים לילדים: שה וגדי, תסכיתים. והדברים העלו דמעות בעיניו.