"מה התפספס ברב המכר 'הוא חזר'?", הארץ ספרים, 22.3.2016
"מה התפספס ברב המכר 'הוא חזר'?", הארץ ספרים, 22.3.2016
מה התפספס ברב המכר "הוא חזר"
בעוד שהסרטונים של "היטלר מתעצבן" מצחיקים, ספרו של טימור ורמש על שובו של היטלר לגרמניה העכשווית, לא מצליח לעשות את העבודה
הוא חזר. טימור ורמש. תירגם מגרמנית: עידו נחמיאס. הוצאת סלע מאיר, 278 עמודים, 69 שקלים
הוא חזר והוא כאן. והוא מצחיק. מצחיק משום שהוא אומר בדיוק את מה שהוא אמר כל השנים, או כמעט בדיוק, וזה דווקא נראה מתאים, במשבצת שהוא אומר אותם. עכשיו אדולף היטלר אומר את דבריו במסגרת תוכנית סאטירה בטלוויזיה הגרמנית, ומי שמארח אותו הוא מנחה טורקי. לפני שהגיע לתוכנית הזאת הוא חיפש את דרכו, לא הבין באיזו שנה הוא התעורר ומה הסיטואציה, מה הריאליה. מוכר עיתונים מאמץ אותו ומקשר בינו לבין אותה תוכנית סאטירה. משם והלאה כוכבו של אדולף היטלר דורך. יש איזו בעיה עם מה שהוא אומר, אבל היא נפתרת. הלא הדמוקרטיה והתרבותיות חייבות להכיל גם את הדברים האלו. וכשהוא נעמד מול המצלמות והקהל ואומר כל מה שאמר בעבר בלי למצמץ ובלי לצחוק מעצמו באמצע זה נראה כמו סאטירה טובה.
כשהתבקשתי לסקור את הספר לא לגמרי ידעתי מה לעשות. כמובן משם משפחתי, אני אשכנזי, וכרוב האשכנזים מוצאי ממזרח אירופה. אבי עבר את השואה יחד עם אמו, אביו ואחותו. והם שרדו. והם עברו אותה כולה, מתחילה ועד סוף. לכן נרתעתי. אבל כשהתחלתי לקרוא אמרתי די, מהסרטונים של "היטלר מתעצבן" אתה לא נהנה? אז המשכתי, ולא נהניתי. לא, לא בגלל הנושא. דווקא התיישב לי טוב אחרי שחשבתי על זה.
אדולף היטלר השחקן לא מזהה את עצמו בשום שם אחר חוץ מאדולף היטלר. אנשים עוצרים אותו, שואלים אותו, עכשיו באמת, איך קוראים לך? וכשהוא מתעקש על השם הם מבינים. הוא חי את הדמות. ממש כמו מרלון ברנדו. שיטת סטניסלבסקי. אז הם מעריכים אותו ומשתפים פעולה. מצדיעים לו במועל יד, קוראים לו פיהרר, שיֵשב טוב, שיֵלך כמו שצריך. וברקע יש גם אנשים שמרגישים שזהו זה, שהוא צודק. כי הוא רואה איך המדינה שלו, שהקריבה כל כך הרבה בזמן המלחמה, מאבדת עכשיו את כל מה שחשוב. תוכניות בוקר בטלוויזיה על שטויות, כסף שמבוזבז על דברים מטופשים כשהיה יכול לשמש היטב בחזית, ועוד ועוד. ומי שחש כך ושומע אותו מדבר, חוזר אחורה אל זמן שבו לדברים היתה סיבה, ומזדהה. אבל רק כי זה בתוכנית סאטירה. לא באמת. ואולי כן.
הספר כולו מסופר מפיו של היטלר הישן־החדש. ואנחנו נעים איתו במרחב החדש הזה, רואים דרך עיניו את הדמויות האחרות ושומעים את מחשבותיו. והן אינן מרושעות, הן פשוט מאוכנות לתקופה אחרת, שכולנו יודעים שכבר חלפה, ולכן הן אמורות להיות מצחיקות, אבל הן כל כך צפויות. האקדח של המערכה הראשונה יורה ויורה ויורה, ובעצם אין יותר ממערכה אחת. אין שום הפתעה וגם לא שום מעידה. היטלר החדש תמיד יודע מה להגיד ומתי. כשהמזכירה שלו מבקשת להתפטר כי התברר לה שסבתא שלה יהודייה ומה שקורה בתוכנית הסאטירה עם הדמות הזאת, אדולף היטלר, לא מצחיק אותה, אדולף היטלר החדש יודע בדיוק איך לפייס אותה, וגם את הסבתא.
הוא לא נתקף התקפי כעס, לא מזיל ריר, לא נעלב, לא נואם נאומים ארוכים ומייגעים; פשוט יודע לקבל את החיים נכון. כך, באמצע דיון בטלוויזיה הוא אומר למנהיגת מפלגת הירוקים: "נושא היהודים אינו עניין לצחוק". אנחנו, שעוקבים אחריו בראשו, יודעים מה שאף אחד אחר חוץ מאיתנו לא יודע, שהגיבור שלנו מתכוון למשמעות ההפוכה מזאת שכולם מבינים. אז הוא כאילו תחם את הקו הנכון, אבל בעצם זה הפוך; פוסע על הקו הדק הזה, שמצד אחד מתפרש כהתחשבות וכהבלחה של העובדה שהוא בעצם שחקן ואת הגבול הזה לא עוברים, אבל מן הצד האחר, מהצד שלו, שאנחנו נוכחים בו, זו לא בדיחה כי זה רציני. כי הוא עדיין רוצה להשמיד את כל היהודים. אנחנו, שבתוך הראש שלו, אנחנו היחידים שמבינים באמת את מה שקורה. וזה מצחיק.
או לא. קחו את "השועל בלול התרנגולות" של אפרים קישון. יש שם תרשים מצוין לספר, וגם ביצוע של התרשים הזה. הדמויות הן דמויות חיות, בעלילה יש הפתעה, ההומור משתבץ בתוך האירועים והדיבורים. ב"הוא חזר" יש רק התרשים, והכל נע לפיו. אפשר להבין את הכיוון למן ההתחלה, והשאר מתפתח בהתאם. כך מתפספס גם הרגע הזה, שמבחינה עקרונית יש בו הכל, אבל מעשית הוא פשוט חולף ואתה מציין לעצמך בראש שהיה יכול להיות כאן משהו מעניין. חבל.
לא נורא. אחרי הצלחה גדולה כל כך של הספר, מיליוני קוראים, מן הסתם יהיו גם כאלה שיתאכזבו. כנראה כדי לפצות אותם זרקה להם ההוצאה לאור בעברית כמה פירורים, כמה שגיאות נחמדות. כמו הנזל וגרטל אתה עוקב אחריהם ומחפש. אולי במשפט הבא, אולי בעמוד הבא. כך, למשל: "הוא כמובן יכול להשתמש בהם לצרכיו, אך לעולם אינו יכול להפוך את הצלחת התנועה תלויה בהם". כן, קצת סתום. ניסיתי את שני האופנים: "הצַלחת" ו"הצְלחת". לא עבד. נסו גם אתם. בהמשך: "ושליחותי כעת, מכאן, היא סיום לסיים את המלאכה". סתם נחמד. לא השקיעו הרבה. אבל ראו את ההערה הבאה: "נהרג בהתנקשות ב–1942 של המחתרת הצ'כית" (הערת המתרגם). די טוב. ולא הבאתי טעויות קטנות אחרות, זניחות. מאחר שלספר יש מתרגם, עורך תרגום ועורך לשוני, לא נותר אלא לתהות איזה יופי של דברים היינו מוצאים לוּ היה גם מגיה. ועדיין, הצימוק הגדול הוא בסוף ממש.
אחרי שהספר מציג את אמצעי המדיה בריקנותם ובשטחיותם נקטה ההוצאה לאור את התרגיל המבריק והפשוט ביותר בכריכה האחורית: ביקורות של אותם אמצעי מדיה על הספר עצמו. נפלא: "ניו יורק טיימס", "פייננשל טיימס" ועוד ניצבים שם כדי למלא את תפקידיהם בדיוק על פי הספר שעל כריכתו האחורית הם מופיעים. אני מסיר את הכובע.