" 'לא זמן טוב לאהבה': משוואת הסכסוך של יוסי יונה", הארץ ספרים, 23.11.2015
" 'לא זמן טוב לאהבה': משוואת הסכסוך של יוסי יונה", הארץ ספרים, 23.11.2015
"לא זמן טוב לאהבה": משוואת הסכסוך של יוסי יונה
בספרו, יוסי יונה מעמיד שני זוגות, ישראלי ופלסטיני, כארכיטיפ של העמים, אבל הזוגות הללו מושלמים מדי ומתקשים לייצג אותם ואותנו
יהושע גרינברג
לא זמן טוב לאהבה
יוסי יונה.
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 321 עמודים, 69 שקלים
כשהתחלתי לקרוא בספר ועקבתי אחר אחת מארבעת גיבוריו, הָדִיל, נמלאתי רגש לנוכח תיאורה צופה בנוף שמבעד לחלון המונית. יום יום אני רואה אותו נוף בדיוק, וכעת אני נוכח בו מעיני אשה ערבייה. כמובן, תפסתי את עצמי אחר כך, אין זו אשה ערבייה כי אם סופר יהודי המתאר את הדברים דרך עיניה. כמובן. אבל לזמן קצר זה אכן תפס אותי, ושכחתי.
מרובע יש שם בספר, שבכל אחד מקודקודיו בן זוג אחר משני הזוגות שהספר סוקר: הדיל והישאם, הפלסטינים, מצד אחד, ויואב וטלי, הישראלים, מן הצד האחר. הרומן נע בינות לחייהם ובתוכם, ומציג אותם כפי שהם אכן אמורים להיות: מורכבים מן המהמורות הקטנות שחיי כולנו מורכבים מהם. בעיות זוגיות, קריירה, קריירה של בן/בת הזוג מול זו שלך, מצב פוליטי, ועוד. לא הרי המצב הפוליטי הישראלי כהרי זה הפלסטיני. הפלסטיני מורכב ממחסומים לאין סוף. מחסומים על הכבישים, הממררים את חיי האזרחים. גם יואב, בן הזוג הישראלי, נעשה מודע לטירוף שבמחסומים אלו שעה שהוא עושה מילואים שם, ליד רמאללה.
המשוואה בין שני הזוגות עובדת במלואה: שניהם זוגות חילוניים, שניהם קשורים לאקדמיה, שני הגברים, יואב והישאם, אוהבים אותה מוזיקה ערבית, והנשים, טלי והדיל, אף נפגשות בפעילות משותפת ישראלית־פלסטינית ונוצר ביניהן קשר מסוים.
לא נותר אלא להבין שכוונת הסופר היא להעמיד זוגות אלו כארכיטיפ של שני העמים ולהגיש לנו דרכם את הסיפור הישראלי־פלסטיני. הספר אינו פרוזה היוצאת לדרכה מתוך חופש מלא ומציגה לפנינו כל שמצאה בדרכה כי אם פרוזה שתכלית לה. ובאמת עולה השאלה אם בכלל פרוזה כאן.
מחבר הספר, יוסי יונה, הוא חבר כנסת ופרופסור באוניברסיטה, והדבר ניכר. לא רק בכך שבחר לשבץ את חיי גיבוריו בסביבה האקדמית אלא גם באופן כתיבתו: הכל מפורט, מפורש ומבואר. לא זמן טוב לניחושים או לרמיזות. הקורא מובטח בכך שכל מלה שלא יבין תפורש לו ושכל דמות — מרגע שהוצגה ייפרשו תולדותיה ומעשיה על כל פיתוליהם ומוצאיהם.
יונה מרבה להביא פתגמים בערבית בספר, והם תמיד מתורגמים מיד לעברית, גם כאשר הם חלק משיח בין שתיים מן הדמויות. אף על פי שהספר כתוב עברית, ברור ששתי הדמויות הללו מדברות ביניהן ערבית. וכשאחת מהן מצטטת פתגם, מיד מופיע תרגומו לעברית. לא בסוגריים כי אם כחלק מהטקסט. האם דמות אחת מתרגמת לבת שיחה הערבית את הפתגם לעברית?
אינך יכול לנוח ולהתמסר לעולם שהסופר פורש לפניך, משום שהאינטימיות שלך עם הסיפור תחולל ברגע שהסופר יחוש שעליו להעשיר את ידיעותיך באמצעות ידיעותיו, שאכן מרובות הן. והסופר ישלים בשבילך הכל, תמיד. הוא גם יספק לך תוך כדי השיחה את תובנות המשוחח על מה ששמע כדי שלא תצטרך להוגיע עצמך ולפענח את הדברים לבד.
נראה שיונה ניגש לכתיבת הספר כפי שצריך לגשת כל סטודנט לעבודה שיכתוב: נושא הספר, מטרתו, שמות גיבוריו, הביוגרפיה של כל גיבור, של אמו, של אביו, של אבי אמו, של אבי אביו, של אם אמו, של אבי אמו, שמות אחיו, הביוגרפיה שלהם וסודותיהם. כל אלו נחשפים לפנינו. מיד. הפירוט ניכר בכל, גם במסעדה שאליה הולכים לאכול, שמיד אחר אזכור שמה מופיעה ההיסטוריה שלה וכן הנופים הנשקפים מחלונותיה. קשה מאוד לנוע בתוך הרומן הזה. הוא צפוף.
אבל מהו שמבקש יונה לספר לנו בכל אלו?
ראשית, עולה מכאן דמות השמאל הישראלי דור 2.0. במפגשים בין ישראלים לפלסטינים כבר יש שובע מהדבר שלעולם יביא לאותו מבוי סתום. לא נוצר מפגש אישי, אינטימי, בין המשתתפים, אלא הכל נסב שוב ושוב על המאבק, וכמה הפלסטינים סובלים מצד אחד עקב המחסומים והחומות וכמה היהודים מצדיקים זאת מצד אחר בצורך בביטחון, בהגנה מפני פיגועים. שום תקווה אינה מונחת במפגשים הללו ובמה שיולידו.
יש כאן גם מודעות רבה לשחיתות השלטון הפלסטיני. הסופר אינו נאיבי ואינו מנסה לנהוג בכך נאיביות. עוד הוא מספר לנו (וטורח בכך, כדרכו) על המתחים הפנימיים בחברה, המתבטאים ביחסים בין משפחות בני הזוג. ובכן, אצלנו יש אשכנזים ומזרחים ואצלם יש נוצרים ומוסלמים, אצלנו יש אלו המתהלכים ואפם במרומים וגם אצלם, ואצלנו ואצלם אלו מתחתנים עם אלו, ולא תמיד הדברים מגיעים לכלל שלמות. לעתים ההפך. הסימטריה שבונה כאן הסופר מטרידה. שוב היא מזכירה לנו שלא רומן הוא, אלא הרצאת דברים במסווה. ובכל זאת, אנו מתוודעים שם לחיי היומיום ברמאללה, להרגלי הבילוי שם, לשמות בתי הקפה והעינוגים בחוץ לארץ הכל כך סמוך לנו.
גם נושא מקום האשה עולה, באמצעות עבודתה של הדיל. היא פסיכולוגית הנפגשת עם נשים פלסטיניות ומקשיבה להן. האם בבחירתו של יונה ליצור את הגיבורה הפלסטינית בדמות שיצר יש משום אמירה על המתרחש בעולם הנשי הפלסטיני? אם כן, כי אז דבר מעניין יש כאן.
לבסוף אתה שואל את עצמך, אחרי שעברת כל זאת: איפה הקונפליקט? איפה יכה בנו השוט? מה החידוש? זוגות עוברים משברים? עוברים. אצלנו כמו אצלם? כן. אצלם כמו אצלנו? גם כן. וגם זה כבר לא חידוש. אז איפה הטוויסט?
והוא מגיע. בסוף. אנחנו למדים, לעתים בעל כורחנו, שהגוף המרכזי החושב והחשוב, חילוני. כאן כשם. יש שם חמאס. נכון. אבל הוא בעזה. לא כאן, בגדה. הוא אינו החשוב. הוא קנאי ואטום ואינו משמעותי.
הזוג הישראלי? אותו דבר. פרקטי. חילוני. טלי אולי יותר שמאלית בדעותיה, אבל הפוליטיקה אינה מרכז חייה, גם לא מרכז חיי בן זוגה.
אם כן, סופו של דבר מהו הדבר המעכיר הכל לדעת יונה? מהו הגורם לכך שהחיים הקטנים שמהם נהנים אף סובלים גיבורינו אינם כל עולמם? מדוע לא יוכלו להתמסר להם ואך להם כפי שקורה בכל מקום שפוי אחר בעולם? כאן בא סוף הספר ועמו הסוד: איש הימין הישראלי. הקנאות, הגסות והטיפשות שלו הן המחריבות הכל, באותו רגע ובאותו מהלך בדיוק, גם אצלנו גם אצלם. הסימטריה נשארת עד הסוף.