גמרא כפי שהיא / יהושע גרינברג

בישיבות תיכוניות רבות לא מצליחים לעניין את התלמידים בלימודי הקודש בגלל שההתייחסות לגמרא היא ככלי להנחלת עולם רוחני ולא כחומר לימודי 

אני לא מאמין שאני הולך לכתוב על זה. כלומר, שגם אני הולך לכתוב על זה.

כשהייתי לפני כמה שנים ביום הורים בישיבה התיכונית שבה למד בני הבכור, היה הבדל ניכר בין האווירה ששררה בחצי הראשון של הפגישות של אותו יום לבין החצי השני. בחצי הראשון פגשתי בר"מ ובעוזר שלו. כשיצאתי ופניתי למורי התיכון הרגשתי את ההבדל. פתאום היה קל יותר. האווירה הייתה יותר משוחררת. הרגשתי שהשארתי מאחור את הכבדות.

אני חייב לציין, הר"מ של בני אז הוא אדם שאני אוהב: חוש הומור מצוין, מורה מצוין, וגם יוצא דופן. ועדיין, שמחתי יותר עם החצי השני של הפגישות.

הייתה זו באמת הישיבה התיכונית הכי טובה שיכולתי לשלוח את הבן שלי אליה. מאז הבכור התגייס, וכעת יש לי בן נוסף בישיבה תיכונית, אחרת. גם היא טובה מאוד וגם ראשיה הם אנשים חכמים, רגישים, בעלי חוש הומור. אני לא יכול לייחס להם כוונות רעות וגם לא "חניוקיות", אבל הבעיה עדיין שם. אנחנו משלמים כסף רב על הלימודים שם, בעיקר על לימודי הקודש, ואני מרגיש כמו בחתונה שבה נפרשים בפניי כל כך הרבה מאכלים שאני יודע שיגיעו ברובם בסופו של דבר אל הפח.

כמה מתוך מה שהנערים האלו לומדים, בעיקר גמרא, באמת נכנס להם לראש? עד כמה מה שהם לומדים גורם להם לרצות לפתוח דף גמרא בעתיד, על חשבון זמנם החופשי?

זו בעיה ידועה וכבר הוצעו לה פתרונות רבים, אבל הדברים נמשכים פחות או יותר באופן שבו היו, באותו אופן מדכא כפי שהיו כשאני למדתי בישיבה תיכונית. כן, היום כבר לא לומדים ר' חיים מבריסק כפי שלמדו בתקופה שלי, וגם לא ר' שמעון שקאפ. הלימוד אחר, אבל עדיין רוב התלמידים מרגישים שמנסים לדחוס להם לראש חומר שהם לא רוצים ללמוד. רובם גם לא יפתחו דף גמרא מאוחר יותר, על חשבון זמנם הפנוי.

האם מה שלומדים התלמידים במקצועות הקודש דומה למה שהם לומדים בלימודי התיכון? אולי הם יסבלו בשיעור פיזיקה (או בכל שיעור אחר) בגלל הקושי, אולי גם לא יחזרו לזה אי פעם בעתיד, אבל ייתכן שייהנו בסופו של דבר מהלימוד ומהמקום שאליו הוא הביא אותם. האם אחוז דומה של תלמידים יחוש כך כלפי מה שלמד בגמרא?

 כשלומדים גמרא טוב העולם נראה אחרת, כמו אחרי תפילה          צילום: פלאש 90


כשלומדים גמרא טוב העולם נראה אחרת, כמו אחרי תפילה צילום: פלאש 90

ידע בסיסי

הרב עמנואל גמורן (1895–1962) התבקש בשעתו על ידי התנועה הרפורמית להיות אחראי לחינוך היהודי שלה. ילדי חברי התנועה הרפורמית למדו בבתי הספר הכלליים, הגויים, ובימי ראשון היו באים לבתי ספר של יום ראשון של התנועה הרפורמית כדי ללמוד יהדות. הבעיה הייתה כיצד לדחוס לבוקר אחד די לימודי יהדות באופן מיטבי (לילדי בית ספר, כמובן).

הרב גמורן, שבעצמו לא היה רפורמי, נעתר לבקשה לאחר משא ומתן עם אנשי התנועה הרפורמית, וגיבש תוכנית לימודים. הוא בדק ומצא שהעברית שבסידור התפילה מתבססת על כמאתיים מילים החוזרות על עצמן. הוא פיתח אפוא תוכנית הוראה שבמסגרתה הילדים ילמדו את המילים הללו, וכך יוכלו לרכוש את הידע הבסיסי שיאפשר להם להתפלל. האפשרות להתפלל תגרום לכך שחוויית התפילה תהיה שונה בעבורם, שכן הם יבינו את שהם מתפללים, וכך ייווצר להם קשר עם בית הכנסת שיותיר אותם בתוך הקהילה וישמש אולי דחף בשבילם להמשיך להישאר יהודים וללמוד עוד.

אם ננסה ליישם את תוכניתו היום, בישיבות התיכוניות, על לימוד הגמרא, נוכל למצוא דרך טובה ללמד את התלמידים: אם לא ננסה למלא אותם בים התלמוד כולו אלא נגדיר מראש שברצוננו להעניק להם ידע בסיסי, כלים שבאמצעותם יוכלו ללמוד גם בעתיד, לצד ידע ממשי מסוים, בקיאות במסכת אחת בש"ס, כי אז הזמן המוקדש ללימודי הקודש (גמרא כמובן) יוכל להיות פריוני וטוב יותר.

כדי ללמוד גמרא כהלכה צריך לדעת ארמית. וכמו בכל שפה, מדובר כאן בכללים ובאוצר מילים. את אוצר המילים של הגמרא רוכשים תוך כדי לימוד, ואת הכללים, היינו הבניינים, צורת בניית המשפט, היידוע ועוד, אפשר ללמוד במהלך השיעורים. יש לקרוא משפט בגמרא, לנתח אותו מבחינה לשונית לצד הבנת משמעותו, להוסיף מילים חדשות המופיעות בו לאוצר המילים בארמית, ולהעמיק תוך כדי כך בסוגיה. זה לא קשה. למעשה, זה די פשוט. מי שיודע עברית יוכל ללמוד ארמית בנקל. כשאתה יודע לקרוא ארמית כהלכה, הרבה יותר קל לך ללמוד גמרא. אך זה לא נעשה כיום.

הדבר הנוסף הוא שהמסכתות השונות המרכיבות את הש"ס הן למעשה עריכה מלאכותית של סוגיות שנשנו על פה. חכמים גלגלו סוגיה והביאו מקורות שונים כדי ללבנה. משם פנו לסוגיה נוספת, ועל זה התווסף משא ומתן על ידי עורכי הסוגיה, משא ומתן מלאכותי פעמים רבות משום שהוא מחבר בין דמויות שכלל לא חיו באותו זמן. הלימוד אסוציאטיבי, ועריכת התלמוד ושיבוץ הסוגיות הכריחו את צירופן למסכתות המשנָה, לא תמיד בצדק. לצד סוגיה שבמקורה עסקה בשורה מן המשנה ישנה סוגיה שאינה שייכת כלל למשנה הנוכחית אלא היא ממשיכה את הסוגיה הקודמת, שהתגלגלה לנושא נוסף. לא הייתה לעורכי התלמוד בררה אלא לערוך את החיבור הענקי הזה בדרך הזאת, על בסיס ששת סדרי המשנה שהציב רבי יהודה הנשיא, אבל למעשה מדובר כאן בסוגיות. הסוגיות עומדות בפני עצמן ונידונות ומובאות במקומות שונים בש"ס.

מכאן, שהלימוד על פי מסכת מסוימת פוגע בדרך היווצרות הסוגיות. הנכון הוא ליטול סוגיה, לבחון את שורשיה מבחינה היסטורית, בדרך כלל במדרש ההלכה הארץ ישראלי המקורי, ואחר כך לראות כיצד התגלגלה במשנה ובתלמודים והתפתחה עד למישור העריכה האחרון שלה. אם מבקשים להתעמק בסוגיות ולראות כיצד נוצרו, זו הדרך. וזה חשוב משום שבסופו של דבר אותן טכניקות המופעלות על סוגיה אחת שבות ומופעלות על הסוגיות הבאות. הגמרא משתמשת בכמה כלים של שאלות שבעזרתם היא מפרקת נושא ולומדת אותו. הכלים האלו, שהם שאלות "מיתיבי", "תא שמע" ועוד, ויישום הלימוד העקרוני הזה בסוגיות שבהן אפשר לראות אותו מתרחש בפועל, הם הבסיס. וכשהתלמיד יודע כיצד לפרק ולהבין סוגיה אחת הוא רוכש ידע כיצד לפרק ולהבין סוגיות נוספות.

אפשר וצריך גם לספק במהלך הלימוד רקע היסטורי, שלא ניתן כיום, ולדבר על התקופות השונות שבהן הדברים נכתבו. כך התלמיד יבין לא רק את הסוגיה אלא גם את הרקע להתפתחותה.

תיווך לעולם אחר

אפשר להאריך בכך ולהראות כיצד לימוד גמרא יכול להפוך לחוויה טובה ומעשירה. אבל כל זה לא נעשה עד כה במרבית המקומות, וסביר להניח שגם לא ייעשה, אף שיש בידינו כל הכלים לכך.

הסיבה שדבר לא ישתנה היא שהמוטיבציה הבסיסית העומדת מאחורי לימודי הקודש בישיבות התיכוניות איננה של לימוד חומר אלא של אווירה. של עולם. הישיבות התיכוניות אינן הרכבה של לימודי קודש עם לימודי חול אלא הרכבה של עולמות: של עולם של קדושה עם עולם שאין ברירה אלא לתת גם לו מענה – עולם החול.

נקודה זו אולי מבהירה את התחושה שבה פתחתי את דבריי, אותה תחושת מועקה בתחילת יום ההורים, שהסתלקה כשהגעתי מאוחר יותר לאגף שבו היו מורי התיכון. אנחנו עוסקים בלימודי הקודש משום שהם מתווכים לנו עולם, עולם שהיינו אמורים להיות בו אבל אנחנו לא. לכן, כשאנחנו עוברים לעולם שבו אנחנו באמת, ולא צריך עוד להיות מי שאנחנו אמורים להיות, אפשר להשיל את הכבדות.

בתודעתנו הגמרא איננה חומר אלא היא כלי תיווך לעולם אחר. וכאן הכשל. אמנם, כשלומדים גמרא טוב, כששוקעים פנימה עם חברותא ומלבנים את מה שכתוב, מתהפכים עם הכתוב ושוב ובודקים ומתקשים ומוצאים, זה באמת גן עדן. אתה יוצא אחרי לימוד כזה, וכאילו לקחת סמים. העולם נראה אחרת, כמו אחרי תפילה. אתה אולי חווה זאת בשנות הישיבה הגבוהה. אבל לרבים, רבים מדי, זה נעלם לאחר מכן.

קשה לי לתאר את הכאב הגדול כששוב ושוב לא הצלחתי לחזור אל חוויות הלימוד בישיבה. הפתרון שהרב שג"ר נתן, ובחסות מי שכתבו על כך הרבה ובעבר, היה שאלו התמודדויות. שאלו משברים בעבודת ה'. שאפשר וצריך להתקדם עם זה. מסקנתי שלי אחרי שהייתי שם ונתמכתי בעצתו הייתה אחרת.

באיזשהו שלב התעוררתי. אם קודם לכן מצאתי את עצמי שואל את עצמי שוב ושוב אם למדתי מספיק, אם אני טוב מספיק, בשלב מסוים השאלות האלו פסקו. הן לא עניינו אותי. הן לא פצעו אותי. הלכתי עם מי שאני. מה שהספקתי הספקתי, מה שלא, נשאר מאחור. אחר כך פשוט התעוררתי. הסתכלתי סביב וחדרו אליי פתאום המראות שקודם דחיתי: משחקי הכבוד של הרבנים, הפלפולים היתרים, ההצטברות הבלתי אפשרית של חוּמרות. כל המערכת פתאום נראתה לי כשכפול חוזר של עצמה במשך דורות רבים. היה צפוף, צפיפות של דברים לחלוטין לא רלוונטיים.

אינני מדבר על תהליך של חדווה אלא של כאב. אז עלתה אצלי השאלה מה גורם לי להרגיש רע. איפה אני באמת. האם מה שרע לי הוא ייסורים דתיים שצריך להתגבר עליהם ולהיכנס פנימה, או שמא ההפך, שמא רע לי משום שאינני מגדיר את עצמי נכון, והאישיות שלי נמצאת בעצם בחוץ. אולי אם אזדהה עם החלק שבחוץ ייעלמו הייסורים ואהיה מי שאני. ומרגע שזה עבר במוחי, בהבהוב של אלפית שנייה שקשה היה לי לפרק למילים ולהבין באמת מה קורה, העולם שלי התייצב והעצבות נעלמה.

הקליפה שממנה ביקשתי להיבדל קודם, שהייתה הירידה מן הקדושה, פתאום עניינה אותי. היו בה חיים, מצאתי בה היגיון. ולא הייתי הראשון שכך. בעצם, זו מין התכווצות של ההיסטוריה היהודית במדינות אירופה בעת החדשה. הרבה יהודים פסעו בדרך הזאת. רבים מהם פשוט זרקו הכול והמשיכו הלאה, החוצה. ולפעמים החוצה הזה היה כאן, בארץ.

דרך אפשרית

אבל לכל זה אין קשר עם הגמרא. יש מי שאוהבים ללמוד ומוצאים את עצמם בבית המדרש למרות הכול. טוב ויפה ומתאים להם ללמוד. השאר לא מעניין אותם. הרב שג"ר אהב ללמוד. יש כמותם, מעטים. ולפעמים הם נשארים בישיבה ללמוד ולפעמים יוצאים ממנה אבל ממשיכים ללמוד בזמנם הפנוי.

מה שקורה לעומת זאת אצל רוב בחורי הישיבות הוא שהקונפליקט של הכוליות של בית המדרש ושל הצורך להעביר את עצמך טרנספורמציה לאישיות אחרת, קדושה, לעומת חוסר היכולת לעשות זאת, הנחווה ככישלון, מקרין בסופו של דבר על הגמרא, שהיא מרכז הלימוד, וגורם לא לרצות לפתוח אותה עוד. וכאן אני חוזר להתחלה: דרך אחת יש שיכולה להבטיח לימוד גמרא – לא לנסות להעמיס עליה את מה שהיא לא.

בשורש הדבר מסתתר פחד. פחד מאובדן הדת, שכדי למנוע אותו מעמיסים ובונים ומרכיבים את המציאות האחרת, החלופית, המוחלטת. אני חושב שזו הייתה המוטיבציה של אותם רבנים שבנו בארץ מחדש את עולם הישיבות. וזה מה שמוליך עדיין את המחנכים הדתיים של היום, את ראשי הישיבות הציוניות.

אבל בפחד אי אפשר להילחם. אפשר רק להתבונן במציאות ולהשלים איתה. התוצאות הן שככל שהחינוך הוא יותר של שיטה, של היכבלות לשיטה, כך גדולה הריאקציה לו. כך בצד הדתי וכך גם בצד החילוני. בדיוק כפי שיש חוזרים בשאלה ביישובים הדתיים ביהודה ושומרון – וככל שהיישוב הדתי חרד"לי יותר כך גם עולה אחוז הצעירים היוצאים בשאלה – כך גם בקיבוצים החילוניים. יש שם חוזרים בתשובה, שחלקם אף מתעקשים להמשיך לחיות בקיבוץ כפי שהם, דתיים.

לצד שברון הלב שהדבר גורם לשני הצדדים עולה מכאן נחמה גדולה: לא צריך להגיע אל הקצה כדי לשמר את הדרך. ולחלופין: עדיף להשאיר אותה כדרך אפשרית. כאפשרות אחת שלצדה גם אחרות. והדבר מכריח את המחנכים ואת ההורים לוותר על הניסיון ליצור לילדים מציאות מלאכותית שתאלץ אותם לבחור בדרך הנכונה. קל יותר להקשיב למישהו כשאין בקולו הטון המכריח.

אם לימודי הקודש לא יקבלו את הדומיננטיות של שעות הבוקר בישיבות התיכוניות אלא יהיו חלק מסדר היום הרגיל, בין לימודי החול ובתוכם, והרבנים יצטרכו עקב כך לפעול בתוך תחרות אמיתית על תשומת לבם של התלמידים, יש סיכוי טוב שדווקא בכך הם ימשכו את תשומת הלב ואת ההקשבה מצד מי שלבם עשוי לנטות אליהם אבל נִסתם כשהוא מוכרח אליהם בדרך שבה הוא מוכרח כיום.

לקריאה באתר