ההיפך


ההיפך

בחור ישיבת הסדר פוגש נערה בת 17 החולה בסרטן. הוא לא יודע את זה בהתחלה, אבל מהר מאוד זה מתברר, כשהיא מתקרחת. הם מתאהבים, ולרקע הכאוטי הזה נוספת ההלכה האוסרת על כל מגע ביניהם. 

להורדה לסמרטפון כספר אלקטרוני

לאפליקציה לספרים אלקטרוניים

להורדה למחשב כקובץ PDF

לפרק הראשון של הספר ראו המשך העמוד

אם הספר מצא חן בעיניכם תוכלו לשלם בעבורו:

20 ₪, 

30

או 40

או כל סכום אחר שתבחרו.

אפשר גם לרכוש אותו כספר מודפס




ההיפך

מאת יהושע גרינברג

©


אני יושב לצד זו שיושבת לצידי וחושב את הסיפור הזה. היא שאלה אותי שאלה והחזירה אותי אחורה לזמן שאיני יכול להתעלם ממנו, בפרט כשאני יוצא עם בחורה. היא לא מוצאת-חן בעיני הבחורה הזאת, אבל אני לא יכול לומר לה את זה. 

איילת לא היתה הבחורה שהייתי חושב שתהיה אתי. היא לא היתה בחורה. נערה זו המילה. בהיפוך די ברור לעומתי היא היתה מקובלת בחברה. מאוד מקובלת. יפה, חברות סביבה תמיד, חבר'ה שרצו להיות לידה. ממילא לא היה כאן דבר שאִתגר אותי. היא היתה צעירה ממני, שלוש שנים. בתנועת-נוער זה דבר משמעותי. שלוש שנים זה דור אחר. תנועת-נוער, משום ששם פגשתי אותה. אולי היא פגשה אותי. אנחנו גרים ביישוב לא גדול, משהו כמו ארבע מאות משפחות, דתיים. זה יותר כמו שכונה גדולה של עיר, רק שמחוץ לה. לפני ארבעה חודשים סיימתי את הצבא, זאת אומרת שירות ראשון. אני בישיבת הסדר. 

אני לא יודע למה, אבל מאז השתחררתי אני מגיע לסניף לשבתות. החבר'ה שלי לא מגיעים כבר, אנחנו מבוגרים. רק אני הגעתי ולא היה לי הרבה מה לעשות שם. לקחתי גמרא והתחלתי ללמוד. ישבתי בעזרת נשים בבית-הכנסת שבסניף. זה כבר כמה שבתות שזה כך ואני לא יודע למה אני עושה את זה. אני חושב שאני מנסה לשחזר לעצמי את העולם של קודם שהתגייסתי לצבא. אולי זה כך. 

מוזר מאוד להיות בצבא, בפרט כשאתה בחור דתי ובאת מישיבה. אני לא יודע עוד לעכל את מה שעברתי שם. זה בדרך-כלל עובר לי בראש כשאני יושב בסניף ולומד. מאוד קשה לי לספר את כל זה כסדר. אני רואה את איילת ואני רואה את פגישותינו. את החושך ואותה, ואיני יודע מה לעשות עם כל זה. 


בפעם הראשונה שהיא ניגשה אלי ושאלה אותי אותה שאלה בהלכה שאני כבר לא זוכר מה היא, היא כבר ידעה שהיא חולה. היום זה ברור לי. זה מחויב. היא יכולה היתה לגשת ולדבר אלי שם בסניף רק משום שהיא הפסיקה להיות מדריכה והיה לה זמן פנוי. היא הפסיקה להיות מדריכה בשבוע שלפני כן בגלל גילוי המחלה. זה היה עוד קודם שניתן היה להבחין בסממנים החיצוניים. אני מבלבל עכשיו. צריך לספר את הדברים כסדר. 


לפני שבוע ניגש אלי מישהו ושאל אותי אם אני מעוניין להיפגש עם בת-דודה שלו. עניתי בחיוב. היא לא מוצאת-חן בעיני. נפגשתי איתה. היא לצידי עכשיו. היא שאלה אותי אם נגעתי אי-פעם במישהי. אני חושב. 

פעם אחת איילת שאלה אותי שאלה אחת. בשבוע שאחריו עוד פעם. הפעם דיברנו על מה שדיברנו בשבוע שעבר. בשבת הבאה שוב. בלי ששמתי לב לכך נוצר דפוס. 

אחרי כמה שבתות כאלה איילת הפסיקה לבוא לסניף. בתחילה ניסיתי ללמוד כהרגלי. כשראיתי שהיא לא באה לא יכולתי להתרכז יותר. סגרתי את הגמרא ורגלי לקחו אותי לשוטט. אחרי זמן ראיתי שאני מתקרב אל ביתה והתביישתי. ניסיתי לקחת את רגלי לכיוון אחר, אבל הן לא צייתו. 

סופו של דבר מצאתי את עצמי עומד ליד דלת ביתה, שיננתי לעצמי מה אומַר כשאימה פתחה את הדלת, קיבלה את פני בשמחה וקראה לאיילת. 

היא עמדה שם, שמחה מאוד, עם מעט מאוד שיער. 

הצטרפתי אל עוד חברים שישבו איתה בחצר והרגשתי אידיוט. 

התביישתי מאוד שבאתי, הלוא לא הייתי אפילו בשבט שלה. ישבתי בשקט. אחר-כך הם קמו ללכת ואני לא ידעתי מה לעשות. נשארתי קצת מתמהמה, ואחרי שיצא האחרון שאלה אותי איילת אם אני ארצה אולי לטייל איתה קצת. הסכמתי, אבל עדיין היה בי התסכול של לשבת בחברה שאני לא חלק ממנה. 

יצאנו החוצה, מודעים מאוד למבטים שעלולים להיות. ישבנו על סלע שצופה אל נוף, ואיילת התנצלה. "לא סיפרתי לך ולא ביקשתי ממך לבוא. קיוויתי שתבוא לבד." אני עדיין לא ידעתי כל-כך מה מתרחש, שהרי רגלי הובילו אותי בטעות לביתה וכאן נראה כאילו משהו כבר התרקם.

 לא אמרתי כלום. לאחר זמן נראה שהבריות התרגלו לראות אותנו ביחד. לא היתה תחרות גדולה על איילת, היתה רחמנות עליה. שמחו כולם שמישהו פרש כנפו עליה, ושזה הייתי אני. מקובל לראות מישהו דתי במיוחד עוזר לסובלים בצרה. 


זה היה בערך הזמן שבו התחילה המצוקה של לגעת ולא לגעת. זה נראה אידיוטי, אבל כך היה. בעצם, זה לא נכון. אז היה עוד זמן נעים של שכחה. מצאנו מקום מוזנח שאף אחד בחברה לא התאווה אליו והתענגנו על נוכחותנו שם. זה מה שקרה באותו זמן, אבל לא היה אפשר לעצור את מה שהתחיל להיוולד מתוך זה. היה ברור שהקשר בינינו לא מוביל לנישואין. איילת היתה צעירה וחולה. ההורים שלה שמחו על כך שהיא יוצאת אתי משום שהיא היתה חולה. אני לא מתכוון לכך שהיתה להם התנגדות אלי לולא היא היתה חולה. אלא שהם היו חוששים מכך שהיא יוצאת עם מישהו מבוגר כשהיא כל-כך צעירה. אבל היא היתה חולה והם שמחו שיש לה מישהו. כשלא היה מוצא לקשר הזה, כשהיה ספק אם איילת בכלל תחיה, לא היה שייך לחשוב על נישואין, ומאידך הדברים בינינו דחקו ולא יכולנו אפילו לגעת אחד בשני. 

אני רוצה לדבר קצת על העניין הזה של איסור המגע כי יש בזה המון עיוותים שנובעים מבורות. 

באופן עקרוני איסור המגע בין בני-זוג שאינם נשואים נובע מכך שהאישה אסורה במגע כל זמן שהיא נידה. אישה נידה בזמן הווסת וקצת אחריו. היא יוצאת מכלל נידה כאשר היא טובלת, וזה נעשה כשבוע לאחר שתם המחזור. הבעיה היא שכל זמן שהאישה לא טבלה חלים עליה איסורי המגע שחלים על הנידה. 

באופן מעשי אישה טובלת רק קודם שהיא מתחתנת, אבל אם היתה טובלת עוד קודם לכך, היתה מותרת במגע. בשלב כלשהו בהיסטוריה היהודית נאסר על הבתולה לטבול, חוץ מאשר לצורך נישואין. כך הוגבל קשר המגע בין בחור לבחורה לנשואים בלבד. 


זה נראה אידיוטי כל הדיבורים האלה, כי איילת מתה והכול מאבד הֶקשר וחשיבות בהתאם לכך, אבל אני יכול לומר שבאותו זמן התאוויתי מאוד לקצה אצבעה.