הגב' פפירבלאט


הגב' פפירבלאט

הספר מודפס בגופן של מכונת כתיבה, והוא בעצם מחברת חומה של פעם, עטופה בעטיפה שקופה. הגב' פפירבלאט כותבת בה את קורותיה כשהיא משחזרת את עולמה מפעם, את בעלה שממנו התאלמנה ואת ימיה כאן, את הדירות שקנתה, ומכרה, את שיחותיה עם חברתה ואת יחסיה עם בתה, לילי, שמנסה לפרכס ולצאת לחופשי מאמה הדעתנית. שפתה של הגב' גבוהה מאוד, והיא מציינת את הנקודה שממנה באה, וזו שבה נתקעה.

הספר זכה לביקורתה של עמיה ליבליך במדור ספרות ב"הארץ". אפשר לקרוא את הפרק הראשון שלו כאן בהמשך הדף.

כאן תוכלו להוריד אותו למחשב בגרסת PDF ולהדפיס אותו

וכאן תוכלו להוריד אותו לסמרטפון כספר אלקטרוני 

(זו אפליקציה טובה לקריאת ספרים אלקטרוניים). 

אם הוא מצא חן בעיניכם תוכלו לשלם בעבורו: 

20 ₪, 

30 

או 40 ₪, 

או כל סכום אחר שתבחרו

אפשר גם לרכוש אותו כספר מודפס



הגב' פפירבלאט

מאת יהושע גרינברג

©


אני הלנה פפירבלאט ויש לי זמן. עתותי אצלי. שמש וחורף עוברים עכשיו ללא התרגשות מסוימת מצדי. שמי אסתר בעצם, אבל הלנה קוראים לי. הלנה. איך יש גבר שנראה כמו אישה או אישה שנראית כמו גבר ושמה הלנה. הטבע עושה שינויים מסוימים, ואני לא יודעת מה אמצא במראה שבדלת ארוני כאשר אקום בבוקר. זה המצב. לאמי היו שערות זקן על פניה ולי אין. אני מורטת אותן.

הלנה קמה בבוקר והיא מכינה לעצמה טוסט וכוס קפה. וכוס, זאת אומרת כ"ף רפויה. לאחר שהטוסט נקי ומוכן לאכילה היא נוטלת אותו, וגם את הקפה, ומתיישבת לה בכיסא המתאים ואוכלת. בדקדקנות.

בזמן האכילה אין הלנה אוהבת ביקורים וגם לא עונה לטלפונים. לאחר האכילה ולאחר שלא נותר פירור הגיעה העת לביקורים ולטלפונים, ולפיכך היא מתיישבת בסמוך לטלפון.


זה דירה מחורבנת והקירות לא עונים. בשעה עשר אני הולכת להתעמלות. בעצם יש צורך להיות שם בשעה עשר, זאת אומרת לצאת מן הבית בשעה תשע וחצי. אפשר לצאת עוד רבע שעה קודם, זאת אומרת בשעה תשע ורבע, וזה בעוד, אלהים אדירים, חצי שעה. לא אספיק לטלפן.

כשהממזר הזה מתעלמים ממנו, הוא מתעורר. אני זריזה. הטלפון מצלצל. מרימה. "אמא, בוקר טוב, מה נשמע? תשמעי,"

"תשמעי את לי," אני עונה לה, "אין לי פנאי כעת, עלי לצאת בעוד מספר רגעים לחוג ההתעמלות."

היא עושה לי חישוב שיש לי עוד זמן.

"שמעי נא, עתותי הן שלי. אני אחליט מתי אצא."

עכשיו היא נסוגה מעט ומתנצלת. אני לא שומעת מה היא אומרת ומתוך נימוס מחכה שתסיים לדבֵּר קודם שאני מניחה השפופרת. יש למצוא הנעליים. הנעליים מתחת למיטה והעוזרת טרם הוציאה אותן. יש לי רק נעלי הספורט. היא מגיעה היום.

בהלה. היום? איזה יום היום? הדם מציף את מוחי. כדור הרגעה. אישה טיפשה, את זקוקה לנעלי ספורט ואלה אינן מתחת למיטה אלא לידך, האין כך? אין כך, אין כך, מי את, עוזרת בית שלא הצליחה לעבור כיתה א' שתאמרי לי האין כך? היום יום חמישי בשבוע ועל העוזרת להגיע תיכף. תיכף? בשעה שתים-עשרה. אם כך אתן לה אז על הראש. מכריחה אישה מבוגרת כמוני ללכת בנעלי ספורט בחוצות עיר. מה זה? לא יכלה להוציא הנעליים האלגנטיות שלי קודם מתחת למיטה? הלא ניקתה בשבוע שעבר, שבוע שלם עלי ללכת עם נעלי ספורט? זו חוצפה. כסף טוב הולך לשווא ואני נטולת נשימה. תיכף צריך לצאת. אלהים, איזה עולם אכזר. עולם של צעירים. הכול במהירות. האכזר מצלצל שוב. אין לי זמן. 

הדלת מצלצלת. אין בררה, אני הולכת, נאווה שם, אני פותחת. "הלנה, מה קרה?" אין לי זמן לענות לה. היא עוברת לפולנית. מי מבין פולנית? אבל היא יודעת גם הונגרית וחושבת בה, ומדברת הונגרית. מי מבין הונגרית חוץ מכלבים וחתולים? אין לי סבלנות אליה. כשהיא חוזרת לעברית אני כבר באפיסת כוחות ויושבת על הכורסא. היא מביאה לי כוס מים. נשמה טובה, ויש לה כדור ביד. אינני יודעת מה זה, אני חשדנית. נוטלת את הכדור, בולעת אותו עוד קודם שהמים מגיעים. זה מר. לאחר מכן ידי מסיעה את המים עד פי והמרירות נשטפת. נושמת. "הלנה, מה מתרחש?" הנה היא עם עברית משובחת. זיקית של שפות.

כעבור חמש דקות שתינו במונית בדרכנו לחוג. זו מכשפה או קוסמת. טרם החלטתי.

אחת שתיים שלוש. גרוטאות מתנועעות. מוזיקה. מורה מאוד מבינה. מעודדת. בשעה שתים עשרה עוזרת. עוד אתן לה על הראש. נאווה מלווה אותי. מאוד נחמדה.


"לילי יקירתי, כרגע נכנסתי והעוזרת תיכף נכנסת. באמת, התקשרת הבוקר שעה שהייתי בלחץ ושוב את מתקשרת?"

     היא שואלת אודות חוג ההתעמלות.

     "איך היה חוג ההתעמלות? כשורה. לא יותר.

     "אני יודעת שכוונתך טובה חביבתי. מה שלום חברך? אני מצטערת לשמוע. באמת? אבל הוא היה כה נחמד! שמא תיכנסי אצלי היום?"

     אבל זהו מה שרצתה לקבוע אתי בבוקר ולא עניתי לה.

     "רצית בבוקר, אבל הלוא אני הולכת תיכף בבוקר אל חוג ההתעמלות, הלוא אין זה בא בחשבון, וכעת ישנה העוזרת תיכף. אני אתן לה סוף בעניין הנעליים, ואחר כך...

באיזה עניין אתן לה סוף? בעניין הנעליים. טיפשה, כי הניחה אותן תחת למיטה כך שלא היה ביכולתי להוציאן."

     היא שואלת כמה פעמים בשבוע העוזרת באה.

     "פעם בשבוע, אין סיבה ליותר. לבשתי אותן אתמול, ומה, אלה נעלי... את מרמזת שלא היא שמה אותן תחת המיטה. טוב, אם אין לך דבר לעשות, הייתי מציעה לך שתמצאי אוזן קשבת אחרת ולא תרמזי דברים מעליבים. פשוט מאוד. אני איני נוטה לבוא בהאשמות שווא אף על פי שאת טוענת כך כלפי. היא לא שמה את הנעליים במקום. איני צריכה לרכון אל מתחת למיטה להוציאן. אני אומַר לה זאת. אשמח מאוד לפוגשך לאחר הצהריים. כן, בשעה חמש. גם אני איני אוהבת בתי קפה. לשם מה אני מחזיקה בית? אין צורך בבתי קפה. ביתי פתוח תמיד לפנייך. אני מבינה, אשמח לראותך. אל תחשבי עליו, אינו ראוי לך, שלום."

     ועכשיו העוזרת. היא מחליפה כעת בגדים.

     "סלחי לי, אני אישה פותה. שמתין שם אתמול ללא ידיעה שלא אוכל להוציאן הבוקר. פשוט, אישה זקנה שוכחת שהיא זקנה, אין זה דבר פשוט לבקש טובות מכל אחד, את יודעת הלוא."

     "אינך כל אחד, אני יודעת, את ידידה טובה. קפה? עוגה? טוב, אני הולכת להתנמנם במרפסת, אין צורך לנקות שם, היה סגור השבוע. אנא אל תפריעיני ואמרי לטלפון שאיני כאן. תודות." 

     מתיקות של פעולה. סיפוק. אחר הצהריים אפגש עם בתי. שלושים ושתיים. חוצפנית מעט. לא, לא נשואה להוותי. תיכף יבוא נמנום. הוא כבר כאן כאילו שתיתי בירה. מה השעה? לא חשוב. המנוול מצלצל. לא חשוב. התעמלות מרוקנת את המוח ונותנת כוח. אהה. ראובן צריך היה לשמוע את זה. נגמר מסכן. נגמר. אנו קוברות את בעלינו ומתחילות לחיות. לא יפה כך לומר. כך לחשוב. שמא אקבע אִתה בארבע וחצי? לא. מה השעה? לא חשוב, הירדמי. פשוט הירדמי. ברוריה! היא מופיעה מיד. "מה השעה?" "שתים עשרה וחצי." אלהים, ואני אישן כך עד ארבע? הלא מדעתי אצא, לכל היותר אישן עד שתיים וחצי. ומה אז? הירגעי. פשוט הירגעי, ומה ממילא יש לי לעשות עכשיו, לסדר אלבומים? אישה פתיה, נוחי. אני נחה.

     זה כבד מאוד. הכדור הזה כבד. הוא מסורבל. עוד מעט אני שוברת אותו. את הצוואר. הה? כל מה שיש לי נתון בסד. אני לא זזה. מי הרג אותי? מי שיתק אותי? רק העיניים נפקחות. הן זזות בבהלה. אני שומעת אותן זזות בחוריהן. מה השעה? יש שעון על הקיר. איפה הוא? פשאקרב. אה. הידיים מצייתות לי. הן לא מתות, הן הולכות לבד. תופסות את הראש ומזיזות אותו. הה. הנה, אני זזה. קמה. עכשיו אני קמה כולי. קוצים בירכיים, קוצים בטוסיק. אה, זו היתה שינה. מה השעה עכשיו?

     "בסדר, אני באה, בסדר." בתי מאיצה בי. תלך לאן שתלך. אין לי שיניים. אין שיניים. טוב. פותחת הדלת, משאירה פתוחה, מפנה גב והולכת אל השיניים.

     היא כבר נכנסה. כעת תגיע עד ארון הממתקים ותשלוף מה שתשלוף. מכירה את הרעש. חוזרת אליה. שיניים בפה. היא יושבת בסלון. לא אכלה כלום. לבושה יפה. בקפידה.

     "לילי!"

     "תתלבשי!" היא מצווה עלי.

     "ומדוע אתלבש?"

     "את לא יכולה ללכת ככה!"

     אהה. אחר כך איני מוצאת מלים והולכת להתלבש. אם כך, שתחכה. שתחכה. יש לי זמן. מדוע באה? מדוע הקפידה? מדוע כך?

     כמעט קרעתי חולצה שעה שביקשתי לדחוף כל כולי אל תוכה. לאט לך, אינך בת שישים.

     לצאת לאט. בהדרה. "ובכן?"

     "אני מתחתנת."

     יש לי שקט באוזן, אולי צלצול. "חשבתי שעזב אותך."

     "חזר."

     "מדוע?"

     "הבטחתי להתחתן אתו."

     "זה נאה."

     "לא היה לך זמן לשמוע אותי הבוקר."

     "היה חוג התעמלות."

     "בעשר."

     "השעה היתה כבר רבע לעשר."

     "     לתשע."

     "זו סיבה לעונש."

     "אמא."

     "עכשיו תאמללי עצמך להעניש אותי?"

     "זה לא חייב להיות לנצח."

     "אני לא אחיה לנצח."

     "לזה התכוונתי."

     "את חצופה."

     "תספרי לנכדים שלך."

     "את בהריון?"

     "עדיין לא."

     "חבל. אם את כבר מתחתנת..."

     "זה בר תיקון."

     "בהחלט."

     "את רוצה עוד נכדים?"

     "אני מתארת לעצמי."

     "תוכלי ללמד אותם התעמלות."

     "מה מקומם אותך כל כך?"

     "רציתי לדבר אתך הבוקר."

     "והנה הגעת כעת. גם אם התחייבת, לא מאוחר לחזור בך, אינך בהריון."

     "עדיין."

     "אכן."

     היא בולעת את רוקה ופותחת שוב.

     "נתחתן בקרוב."

     יפה וטוב. "יותר לי לפגשו?"

     "כן, הוא מחכה לנו."

     "היכן?"

     "את כל כך פתטית עם העברית הזו."

     "כך אני מדברת ביני לביני וזהו עיקר השיח שלי. זה מחלחל החוצה."

     "אני מניחה."

     מהיכן כל החוצפה הזו אצלה? "אינני אוהבת את הצורה בה את פונה אלי."

     "מתנצלת."

     היא מתנצלת.

     "היכן הוא מחכה? למטה?"

     "בבית קפה."

     "הביאי אותו הנה."

     "למה?"

     "בבית קפה אני לא אוכל לעשות סצנות."

     "לכן קבעתי שם."

     "לא אלך."

     היא מתקשרת במכשיר הכישוף הקטן שבידה. מה היא קוראת לו, בבי? מוצי?

איני יודעת.

     אני הולכת לחדרי להיטיב עצמי עד שיגיע.

     היא שמה אותו כפי הנראה לא רחוק. לא עובר זמן רב, ואני שומעת אותה פותחת. הנשיקה אני שומעת עד כאן. לילי ומוצי. ילדתיה בהיותי בת ארבעים. שוטה. בת זקונים היתה לי. מצֵבה לבדידותי. הה, בלה זקנה שכמותך. אינך יכולה בלי לרעוד, בלי לבכות. אחר זמן אני שומעת את קולה המתחשב. "אמא," היא פותחת ומתיישבת לי על המיטה. טרם הגעתי אל השמונים. שבעים ושתיים. צעירה. היא אוחזת בידי. "מצטערת. אני רגילה לאמא נמרצת. לא חשבתי עלייך מספיק."

     "מיצי הגיע?"

     "אמנון."

     "שלחי אותו, איני מוכנה לו עדיין. אני זקנה ריקה."

     היא גוחנת אל לחיי לנשוק לה. אני מוותרת ונותנת לה. אחר כך היא קמה ומביטה בי קודם שיוצאת. אני קמה מובסת, יוצאת. ודאי נראית כרוח רפאים. הוא יושב שם בסלון, נבוך. אני ניגשת אליו, אומרת שלילי גידלה אם זקנה ואני מתנצלת בשמה. הוא נרגש. זה נוגע עד לבו. שוטה. אחר כך אני חוזרת אל חדרי ומכבה האור.

     בערב אני רואה הטעות שעשיתי. צהריים ישנתי וגם אחר צהריים. פוצי ופיצה. לילה ואין שינה. לא תבוא. היתה כבר. באחת בלילה אני מתמלאת זיעה קרה. הגברת מתקשרת. מכירה הצלצול. נאווה. "נאווה, חשבתי זו לילי."

     "תיארתי לעצמי."

     "ביקרה אותך?"

     "ביקרה."

     "ומה?"

     "ומה? מה אתך?"

     "לא אישן."

     "אגיע אלייך."

     "אל תגיעי."

     "מדוע?"

     "לא!"

     "לא, לא."

     אצלה נגמר הדיבור וגם אצלי.

     אני אומרת, "בואי, איני יודעת מה לחשוב."

     "כאב ראש?"

     "לא, סתם."

     "לכי לישון."

     "אי אפשר."

     "כל כך מתרגשת?"

     "ישנתי צהריים ואחר צהריים."

     "לא רוצה שאבוא?"

     "אחשוב."

     "תחשוב."

     "תחשבי."

     "טוב."

     "טוב מאמי."

     היחידה שאני מרשה לה לקרוא לי מאמי.

     אחר כך שוב הטלפון ולילי. היא מתנצלת. לא צריכה להתנצל. יש שקט. מודה לה שהתקשרה. שוב שקט. היא לא נרדמת. אני אומרת לה להעיר את מוצי. אמנון. אמנון, שיהיה. לא יודעת עוד מה אמרנו עד שניתקנו.

     בוקר שאחרי לילה ללא שינה הוא בוקר. יש להתלבש, להכין השולחן, לאכול טוסט, להכין קפה, לשתותו בקפידה, לסדר ולנקות את כל הטעון סדר וניקיון, לשמוע חדשות, ולהמתין.

     אני ממתינה ליום שיאמר דברו. עוד חמש וחצי. אפשר להשתגע. נאווה. היא אשר מצפה לטלפון ממני. נאווה. כעת מתקרב השעון לעבר השעה שש. לאחר מכן שש ושלושים. רבע לפני שבע, ושבע. נאווה. אולי אלך לנמנם. אני שומעת האמירה הזו במוחי. איני שומעת אותה. כבר התלבשתי וכבר נדדה שינה ממני דיה. לבסוף הכורסא במרפסת אומרת דברה ואני משתרעת עליה. מוחי חוצה מדבריות ללא שינה, מדבריות בהם נדדתי לילה. בעלי בא לפני ולילי קטנה ויואב. איזה שם קראנו לו. עברי. טרם דיברתי אתו. ודאי עסוק. ועוד ילד שלא נולד ואין פרצוף, שמא שוב אין שינה, רק שבתחתית נפתח פתח ונפשי מתנקזת לשם לאִטה.

     הטלפון מנסר אל תוך ראשי, ולפני שאני מספיקה לדעת כיצד, אני לידו מאזינה. יואב בצהלה מאחל מזל טוב. לוקח זמן עד שגווייתי משיבה. הוא נבוך. ניתן לשמוע דרך האפרכסת את קמטי המבוכה העולים בו. אחר כך אני משסעת התנצלויותיו ואומרת שזו אמנם השעה הטובה להתקשר, אך משום שלא נרדמתי בלילה כעת נרדמתי, ואני מבקשת סליחתו.

     בשעה מאוחרת יותר אתקשר אליו שוב, ואני שוב הלנה פפירבלאט, אסתר למעשה, המתייצבת מול העולם.