ביקורתו של אמנון דנקנר על 'ההפך'


הדקדוק הפנימי

"ההפך", ספרו של יהושע גרינברג, שונה מספרים לחילונים על אודות דתיים גם משום שאינו ג'אנק פוד מציצני, ובעיקר מפני שנכתב לא על ידי חוזר בשאלה, אלא ממש מלב המחנה הדתי לאומי. ספר שיצא די מזמן אבל טרם זכה לחשיפה הנכונה

כשסידרתי השבוע את הספרייה שלי נשמט מבין השורות ספר קטן כחול כריכה, שתחבתי פעם מתוך מחשבה להוציא ולקרוא אותו, ונדחק ונעלם בין הספרים העבים. מכיוון שהימים ימי כעס בין דתיים לחילונים, הרהרתי בתפסי אותו בידי אם לקרוא בו או להניח לו שוב, עד שיצטנן הכנס, ובכל זאת נזדמנה לי שעת פנאי שאפשר להכניס בה ספר קטן וקצר, ומאד שמחתי כשסיימתי לקרוא. בעיקר שמחתי משום שאחרי הרבה זמן שוב נקרה בדרכי ספר שאגב קריאתו עולות דמעות בעיניים. כל כך אנחנו רגילים ושחוקים בקריאה עד שלעתים נדמה כי לבנו העלה עור קשה ויבלות, ואין אנחנו נתונים עוד לאותה התרגשות ראשונית מתייפחת, איזה סוג של קתרזיס שהלך לאיבוד בין אלפי הדפים שאנחנו קוראים בכל חודש מתוך שיגרה והתלהבות, והנה - רגעים המטלטלים את הנפש. 

"ההפך" של יהושע גרינברג הוא סיפור על בחור ישיבה, אבל לא מה שאתה חושבים. הוא אינו בן למשפחת הספרים על החרדים המספקים יצר הצצה לחיים האלה, מין ג'אנק פוד פפולרי לחילונים מסוקרנים המבקשים לדעת איך בדיוק החניוקים האלה עושים סקס ומתקשטים מסביב בכל מיני הרהורים תפלים ותיאורי הווי משעשעים. אין כאן אקזוטיקה חרדית משום שבחור הישיבה, גיבור הספר, לומד בישיבת הסדר דתית לאומית. כמו בחיים דתיים לאומיים הוא קצת שונה מאיתנו וקצת דומה לנו. יש לו חברה. הוא הולך איתה לסרט, הוא יושב איתה בבית קפה, הם אוכלים בגטים במזללה. ממש כמונו. אבל בכל זאת הוא שונה וחייו שונים. הוא לומד ברצינות, הוא שואף ללמוד וללמד כל חייו, לדבור באמונה ולמצוא בה דרך ונחמה. אבל קרה כך שהתקרב לנערה בת 17 שנעשתה חברתו והיא חולת סרטן סופנית, ועכשיו עומדת השאלה הגדולה והמעיקה, אם ישכב איתה בלי חופה וקידושין, כדי שתטעם את טעם החיים לפני מותה הקרב, או שימנע ממנה את זאת מחמת דבקותו בהלכה.

לכאורה זוהי דילמה שתיראה טיפשית בעינינו. ואיך נתחבר אליה מתוך חיינו החופשיים שמסגרת ההלכה אינה מעיקה עליהם? אבל כפי שקורא רגיל יכול להתחבר, מתוך אמפתיה, לדילמות של אנשים זרים שמנהגיהם מוזרים, לרומנים עתיקים ומתורגמים, כך אפשר להבין ולחוש את המצוקה הגדולה העולה מן הדילמה: חובת הלבבות האוהבת והאנושית אל מול צווי ההלכה הנוקשים. אם אנחנו יכולים להרגיש את רומיאו ויוליה, אנחנו יכולים להרגיש גם את הגיבור וחברתו איילת הנוטה למות. הנושא שונה לכאורה, אבל הדקדוק הוא אחד: שם עומדת האהבה מול הנוקשות של שנאת המשפחות, וכאן היא עמודת מול הנוקשות של ההלכה והמנהג שיהודים דתיים מחויבים בהם.

הכתיבה של יהושע גרינברג היא שקטה, פשוטה ומתנהלת לאטה, ודווקא משום שאין בה צעקות גדולות והטחות גדולות, אלא יומיומיות חרישית, היא קורעת לב כל כך. יש לו גם אוזן מצוינת המזהירה אותו מזיופים ומדייקת מאוד, וכך למשל הוא מצטט שיעור שנותן רב באורח מילולי מדויק כל כך, ומוסר את דרך השיח של בני קבוצתו החברתית באופן קולע, עד שלפעמים עולה חיוך של הנאה בתוך העצב הגדול. בספר הקטן והקצר הזה מצליח גרינברג גם לקלוע דיון בסוגיה מן הגמרא ודיון בעניין מן הקבלה, שיש להם כמובן הקשרים לסיפור, ובכך הוא פורש מצע תרבותי עשיר מתחת לעלילת הסיפור ומעניק לה עומק.

בתוך הדיון העכשווי על תרבות מול דת והלכה כדאי להתבונן בספר הזה. הנה תרומה תרבותית, ואפילו חשובה ,שבאה אל תחום הספרות מתוך המחנה הדתי לאומי. היא מבטאת לא רק את הדילמה הפרושה בעלילה, אלא גם, בעצם הכתיבה, את הדילמה שיש במחנה הזה לגבי הביטוי האמנותי, ככל שהוא מתנגש בערכי הצניעות ואת פיק הברכיים שיש להתגבר עליו בקבוצה הזאת כשעומדים מול הרצון לעסוק בארוס. לפני שנה יצא בקול תרועה רבה קובץ סיפורים של הרב חיים סבטו, שהוגדר כתרומה החשובה הראשונה של המחנה הדתי לאומי לספרות, והנה, למרות יפי הסגנון וצלילות המחשבה, קרטע הספר בנכות גדולה משום שהמחבר מנע את עצמו בהקפדה גדולה מלגעת בכל מה שצלו של ארוס הוטל לידו. ספרו של גרינברג יצא בערך באותה עת, אבל מכיוון שלא עמדה מאחוריו הוצאת ספרים שידע רב לה ביחסי ציבור, צלל בתחום הנשייה ובוודאי לא הגיע לכל סוגי הקהל שהיו עשויים להתעניין בו ולמצוא בו יופי וריגוש. לבד מהרמה מוסוג האנשים שעניינם מתואר בו, הוא שונה במובהק מספרים לחילונים על אודות דתיים גם ובעיקר מפני שנכתב מתוך מצוקה וענות רוח גדולה לא על ידי חוזר בשאלה אלא ממש מתוך המחנה, על ידי מי שהוא עדיין דתי, והנה לכם דתי חדש שלבו לא חת מעיסוק כזה וכמה מעודד ויפה הדבר.

אי אפשר לסיים בלי להעיר על צורת הספר. כבר התייאשתי מרוב הוצאות הספרים, אף מאלה המקפידות על התוכן, המזניחות כל כך את הצורה ומטילות לשוק ספרים מכוערים מצד הגרפיקה והטיפוגרפיה והנה בא גרינברג, שככל הנראה הוציא את הספר בעצמו, שכן אין הוצאה חתומה עליו, והפיק דבר יפהפה: הכריכה הדקה של הספר כחולה ומתחתיה נפתח חלון, שממנו מבצבץ צילום של ראשית הסוגיה בתלמוד המשולבת בעלילה. הנייר חום-צהבהב והאותיות מוקפדות וכולו כלי חמדה נעים.

מכיוון שהסיכויים שלכם למצוא בחנויות את הספר הזה, שעליו אני ממליץ כאן בחום גדול, אפסיים, אני מוסר כאן מה שמופיע על הכריכה האחורית: "ניתן לרכוש את הספר ב-02-5001588" ומקווה שאלה מביניכם שימצאו בכך עניין יוכלו למצוא שם מענה, ושהמספר הזה לא נדם בייאושו של המחבר על ההתעלמות הלא צודקת של הביקורת (מעריב, "תרבות", י"ט באייר תשנ"ח, 15.5.1998).